נימי נים

אם התחלתי בווידויים, אמשיך. לא ממש עניין אותי לראות את "האי של נים". הסרט לא נורא משך אותי. אבל אז גיליתי שחסר לי סרט כדי לגמור מדור אז צפיתי בו. ופשוט התמוגגתי. מהרגע הראשון. הוא גרם לי לדמוע בסצנה הראשונה, להשתנק בסצנה השנייה, לצהול באמצע ולהתרגש בסוף. הוא החזיר לי את האמון בכך שתגליות אמיתיות נמצאות במקומות הלא צפויים, ובטח לא במקומות הברורים מאליהם. מצד שני, תראו מה עשיתי: באתי לסרט בלי לצפות לכלום וגיליתי סרט הרפתקאות לילדים ונוער ששבה את ליבי. עכשיו אני כבר יוצר אצלכם ציפיות, והסרט כבר לא יפתיע אתכם בכמה הוא חינני ומתוק. לכן תקוותי היא שאת הטקסט הקטן הזה יקראו דווקא בני העשר שיגררו את ההורים שלהם בכוח לסרט (הוא גם מדובב לעברית, כדי שההורים יבינו כל מה שקורה בו), ואז להורים תהיה הפתעה.

אביגייל ברסלין – שצומחת מול עינינו בצלחת הפטרי הזאת שנקראת "מסך הקולנוע" – היא נים, שגרה על אי בודד עם אביה החוקר הימי ומעריצה ספרי הרפתקאות. היא לא יודעת שמי שכותב את ספרי ההרפתקאות שמזינים את דמיונה היא בעצם סופרת פחדנית, חרדתית שלא יוצאת מביתה. כשאביה של נים נקלע לצרה שתי הבנות יצטרכו לשתף פעולה כדי להצילו.

בסרט הבכורה המשותף שלהם כבמאים, התסריטאים הנשואים מארק לווין וג'ניפר פלאקט (“ווימבלדון"), משתמשים בקטעי אנימציה, פנטזיה, משחקי תפאורה והמון אנרגיה ורגש כדי לספר סיפור מתוק מאוד – מעין "בעקבות האוצר הרומנטי" פוגש את "לעוף כל הדרך הביתה" – שפשוט הקסים אותי.