בערות במסווה ליברלי

בשעת ערב מאוחרת, כאשר משכן הכנסת כבר התרוקן כמעט מחבריו, עברה השבוע בקריאה ראשונה הצעת החוק שכותרתה: "חוק מוסדות חינוך תרבותיים יחודיים". כנהוג במושבותינו, חקיקה מחפירה ומעוולת נעשית בהתקיים שני תנאים מצטברים: החוק עובר במחטף, בשעות הערב או בחשכת ליל, בדרך כלל תוך הוספת ההצבעה בחופזה לסדר היום, וכותרתו אינה מלמדת כהוא זה על תוכנו, אלא להיפך.

על מה נזעקתי? מה רע במוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים? הרי חברה נאורה ופלורליסטית צריכה להכיר בייחודיות התרבותית של קהילותיה ולאפשר להן ביטוי חינוכי הולם. אך מתחת למכבסת המילים הליברלית המזויפת הזו עומד עיקרון אחד פשוט: המשך הנבערות והבערות של ילדי הציבור החרדי והפעם, בחסות החוק, ברשות ובסמכות.

עד היום למדו בנות ובני הציבור החרדי בישראל בבתי ספר שהיו שייכים לזרם שנקרא: חינוך מוכר בלתי רשמי. בתי הספר המשתייכים לזרם זה, שאינו ממלכתי, צריכים היו לקיים על מנת שמשרד החינוך יכיר בהם ויתקצב אותם, תוכנית יסוד או לימודי ליבה. אך עד שנת 2000 כלל לא נכתבה תוכנית יסוד ולכן – לא היה מה להחיל על מוסדות אלה. בעקבות עתירתי לבג"ץ התחייבה המדינה להכין תוכנית שתחייב את כל זרמי החינוך.

שרת החינוך דאז, לימור לבנת, עמלה עם אנשי משרדה על תוכנית ליבה שאמורה הייתה לחייב את בתי הספר החרדיים בלימודי מינימום של שפה זרה, מתמטיקה, מדעים, כמו גם לימודי שפה ולשון עברית. אך יישומה של התוכנית נדחה פעמים רבות משיקולים פוליטיים. לבסוף הורה בג"ץ למדינה ליישם את תוכנית הליבה ולא לתקצב יותר מוסדות חינוך כלשהם שאינם מקיימים לימודי יסוד אלה.

אלא שהפוליטיקאים החרדים, לא פראיירים המה. לא בקלות יוותרו הם ושולחיהם, הרבנים, על הציבור הסר באומללותו למרותם. הלכו וחוקקו חוק עוקף בג"ץ הקובע, בפשטות, כי: "מוסד חינוך חרדי, שהוא מוסד חינוך תרבותי ייחודי המיועד לקבוצת האוכלוסייה החרדית, שמטרתו ללמד את תלמידיו לימודי קודש על פי ההלכה היהודית", יהיה זכאי להשתתפות המדינה בתקציבו בשיעור של 60% מיחידת המימון עבור כל תלמיד הלומד בו. בלי תוכנית ליבה ובלי שאר הבלים כמו פיקוח, פדגוגיה וביוצא באלה יקבלו הישיבות הקטנות בארץ ישראל מימון מהקופה הציבורית.

בפעם הראשונה בישראל נקבע בחקיקה שישנה קבוצת אוכלוסין הקרויה חרדית וזו, רק בגלל פולחנה ואורח חייה, זכאית לקיים, להחזיק ולנהל מוסדות בהן כלואים בנים ובנות בלא כל פיקוח פדגוגי ובלא כל תכנית לימודים סבירה.

זו יש לדעת: אין בין לימודי ליבה ויהדות ולא כלום. יכול אדם להיות מתמטיקאי דגול ויהודי מאמין המקיים תרי"ג מצוות. יכול אדם להיות רופא, מדען, עורך דין, רואה חשבון וכמעט בעל כל מקצוע שהוא המכבד את בעליו ולהקפיד על קיום מצוות קלה כבחמורה. אלא מאי? אדם נבער ששפתו עילגת, שאינו יודע חשבון ברמה סבירה ושאינו מסוגל לתקשר עם העולם סביבו – מוכרח להיות סמוך של שולחנו של מישהו ובמקרה הזה – המישהו הזה הוא האדמו"ר, הרב, הכולל, הישיבה וכיו"ב. אדם כזה יהא סמוך על הקופה הציבורית כל חייו ולא יוכל להתקיים בכבוד.

ולכן, תחת האיצטלה של "לימודי קודש" ורוח "ישראל סבא" מחד, כמו גם זעקות שבר על "אנטישמים" ו"צוררי יהדות" המבקשים לעקור את היהדות מעם ישראל מאידך, נזעקו משה גפני ומאיר פרוש, יעקב מרגי וחבריהם למפלגות החרדיות, וברוב של 23 חברי כנסת, ללא נמנעים וללא מתנגדים – העבירו את החוק המביש הזה.

אין לי טענות לח"כים החרדים. אלה עושים רצון שולחיהם באמונה ובמסירות. אבל היכן הייתה שרת החינוך המתהדרת בתואר פרופסור?! מה תאמר בוועידות בינלאומיות לכשישאלו אותה איך מעזה מדינת ישראל לממן מאות בתי ספר שאין לה שום פיקוח עליהם?! היכן היו הח"כים החופשיים, הרוב המכריע של בית המחוקקים, שהפקירו ילדות וילדים שכל "אשמתם" היא שנולדו להורים חרדים, לבערות ונבערות תוך הפרת חובתם הבסיסית לדאוג לרווחתו של כל ילד וילדה במדינת ישראל? איך נסתמו פיותיהם של אנשי האקדמיה והחינוך לאור הפרה בוטה כזו של האמנה הבינלאומית לחינוך שישראל חתומה עליה?!

ישנה עוד תקווה. חוק זה טרם עבר קריאה שנייה ושלישית. אפשר וצריך לגרום לכך שלא ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. כל שצריך הוא לעורר את חברי הכנסת האחרים להצביע נגדו. כל כך פשוט ויחד עם זה מתגנב החשש ללבי שגם בקריאות הבאות ייעדרו רוב הח"כים מהמליאה בתירוצים שונים. צריך לעמוד על המשמר!