חדש בבית החולים: פסיכולוג יעזור להתגבר על המחלה

שלוש שנים עברו מאז אובחנה ר' כחולה בסרטן, בשלב מוקדם של הגידול. היא עברה סדרת טיפולים שהביאו להפוגה במחלה, והרופאים גילו אופטימיות רבה באשר למצבה. אולם מאז ר' לא הצליחה לשוב לתפקוד מלא. היא הסתגרה רוב הזמן בביתה, לא נפגשה עם חבריה, סירבה לצאת לבלות, ולמעשה הייתה חסרת תקווה לגבי עתידה.

"היא הפסיקה לחיות", מספרת אורית רוזן, מתמחה בפסיכולוגיה רפואית במרכז הרפואי בילינסון. "מבחינת מצבה הרפואי לא הייתה לה סיבה לדאוג, ובכל זאת — היא לא הצליחה לחזור לתפקד. היא נמנעה מהמון דברים, סירבה לדבר על המחלה ועל מה שעברה ושידרה מסר: אל תגעו בי, אל תשאלו אותי".

ר' החלה בטיפול בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, אך הן לא הביאו לשיפור ניכר במצבה הנפשי. ואז הוזמנה לפגישה עם רוזן במסגרת בית החולים. "התחלנו לעבוד על הטראומה, לדבר על הדברים שהיו לה הכי קשים. עד הפגישות איתי היא לא דיברה על מצבה עם אף אחד. היא אפילו נמנעה מלומר את המילה סרטן. היה לה מאוד קשה לפתוח את עצמה ולתת לדמעות לזלוג". לאחר שלושה חודשי טיפול החלה ר' לחזור לאט לאט למעגל החיים. "היא דיווחה על הקלה מאוד משמעותית" מספרת רוזן. "היא חזרה לתפקד, רצתה לנסות לעבד דברים בכוחות עצמה ולהחזיר את השליטה לחייה".

לא מחטטים בעבר

לפני מספר שנים החלה במכללה האקדמית תל אביב תוכנית לימודים חדשה, שנועדה לחולל מהפכה בתחום הטיפול בחולה: 24 סטודנטים התקבלו ללימודי פסיכולוגיה רפואית: מסלול מפרך שנמשך 10 שנים ומכשיר את הלומדים לטפל בחולה, לסייע לו לצלוח את שלבי המחלה השונים, לשפר את כוחות ההתמודדות עם המחלה, להפחית את מפלס החרדה, לקצר את משך האשפוז, להפחית מינוני תרופות ולאפשר לו להתמודד עם הטיפולים והשפעתם.

לאחרונה הוצבו חלק ממסיימי התואר השני כמתמחים בפסיכולוגיה רפואית במספר בתי חולים בארץ. התוכנית השאפתנית הזו, שיובאה לישראל מאה"ב, כבר עושה גלים: החולים צובאים על חדרי הפסיכולוגים כשהם מוצאים אוזן קשבת לקשיי ההתמודדות עם המחלה, ואף מדווחים על הקלה בתסמינים וחזרה טובה יותר לחיי השיגרה. הטיפול הזה אמור לעזור לא רק לחולה, אלא גם לצוות הרפואי הקורס תחת העומס ואינו מספיק להעניק לחולה את מירב המשאבים הנפשיים שלהם הוא זקוק.

גרציאלה שמולסמן, פסיכולוגית רפואית מהמרכז הרפואי בילינסון, היא אחת מהראשונים שהטביעו בישראל את המושג פסיכולוגיה רפואית. עוד לפני תחילת תוכנית הלימודים של הפסיכולוגים הצעירים, היא כבר יישמה את התחום במטופלים שלה. "הפסיכולוגיה הרפואית", מסבירה שמולסמן, "עולה מהצרכים שנצפו בקרב החולים ומהעדר מענה מספק בקהילה.

"ראינו שהפסיכולוגיה הקלינית אינה עוזרת למטופלים. אם אני אומרת לחולה שהוא מרגיש יותר כאב כי בילדות שלו היו לו טראומות עם ההורים, זה אולי נכון, אבל זה לא עוזר לו. הפסיכולוגיה הקלינית מתייחסת בדרך כלל למילה, זה הכלי העיקרי שלה. אנחנו, לעומת זאת, משתמשים בעוד כלים, כמו הרפיה ודמיון מודרך, שלא מבקשעם לבדוק מאיפה זה בא, אלא להקל ולהעניק לחולה תחושה של שליטה על חייו".

לדברי שמולסמן, היעדר תקשורת בין הצוות הרפואי לבין החולה ומשפחתו הוא קושי נוסף שהפסיכולוגיה הרפואית נותנת לו מענה. "הגישה התקשורתית של הרופאים לא תמיד עוזרת למטופל להתמודד עם מחלתו. פעמים רבות הרופאים זורקים את האבחנה שלהם לחלל האוויר, בלי לאפשר לחולה לעכל אותה. התוצאה היא הלם. אנחנו מסייעים להעביר את המידע הרפואי באופן הדרגתי, כך שהפציינט מסוגל לקלוט אותו ולהתמודד עימו".

עיבוד הטראומה בזמן אמת

"עד לאחרונה לא ניתן מענה לקשיים הרגשיים שנוצרים אצל החולה במסגרת הטיפול הרפואי בבית החולים", אומר ברק סלוצקר, מתמחה בפסיכולוגיה רפואית במרכז הרפואי שניידר. "לא היה פסיכולוג שמבין את השפה הרפואית, את בית החולים ואת תהליכי התחלואה. בית חולים הוא בית חרושת גדול שכל כניסה אליו, במיוחד אצל ילדים, משפיעה על האדם באופן דרמטי. הוא מאבד שליטה על חייו, על הזמן שלו, על גופו. הפרטיות אובדת וקיים ניתוק מהסביבה. בסיטואציה הלא פשוטה הזו אין זמן להתחיל בהתמודדות עם תהליך טיפולי ארוך.

"כשאנשים חולים זהו שיא הדרמה: הם במצוקה גדולה, לא מבינים את שפת הרופאים. הפסיכולוג הרפואי נמצא שם כדי לשמש דמות מתווכת, לעשות סדר. אני נמצא שם, בבכי, בבדיקות, בליווי הילדים, בקבלת הטיפול ובהתמודדות איתו. אני בא עם מעין ארגז כלים, שכולל בין השאר טכניקות נשימה, הרפיות שרירים, ביופידבק, דמיון מודרך ופסיכואדיוקיישן, ומעניק במסגרת הטיפול גם מענה ספציפי ומיידי לאנשים במצוקה".

הטיפול הפסיכולוגי הרפואי אינו מבטל את הטיפול הפסיכולוגי הרגיל, מדגיש סלוצקר. "אנחנו לא לוקחים מהטיפול הקליני את החשיבות שלו. ברור שיש תרומה מכרעת וחשובה לפסיכולוגים הקליניים בתהליך ארוך טווח ומייצב, כמו גם חשיבות עצומה לעבודה של עובדות סוציאליות, שהן המיומנות ביותר במסירת בשורה קשה לחולה".

"אוזן קשבת יכול לתת כל אחד", אומרת רוזן, "אמא, בן זוג, חברים. הפסיכולוג הרפואי עושה הרבה יותר: מאבחון של הבעיה, דרך תוכנית טיפול עם רציונל, תהליך ומטרה. הרופאים נעזרים בנו הרבה כאשר חולה מסרב לקבל טיפול, מפתח תגובה קשה לאבחנה וכשקיים אלמנט של ייאוש, חוסר תקווה וחוסר תקשורת עם הצוות הרפואי.

"אנחנו רוצים להבין מה הסיבות לכך ולפתוח עימו דו שיח יותר פתוח ומושכל, שמפרק את גרעין הבעיה לגורמיה ופותר אותם. באונקולוגיה, שזה התחום שלי, המטופלים מבינים לפעמים מה קרה להם רק בשלבי ההחלמה. הם פתאום תופסים את עצמם ומבינים מה עבר עליהם, ועיבוד הטראומה הוא חלק בלתי נפרד מהחזרה לחיים והמוטיבציה להגיע להחלמה ולאיכות חיים".

הכותב הוא מתמחה ברפואת ילדים בביה"ח ספרא לילדים בתל השומר