השיבה לעיראק

"עאידה", סיפרו החדש של סמי מיכאל, מתעד את סיפורם של שלושה גיבורים שמולדתם עיראק כבר אינה ביתם. אריאנה מלמד קובעת כי מדובר בספרו הטוב ביותר של מיכאל

עאידה, אשה צעירה שבפתח הדברים היא חצי-גוויה עירומה ומחוסרת הכרה, ללא שם וזהות משלה, מונחת על מפתן ביתו של זאכי דאלי, עיתונאי-טלוויזיה אהוב ומוערך בעיראק האלימה והמעונה בין שתי מלחמות המפרץ. זאכי, יהודי בן ששים בערך שכבר עשה עסקה אחת עם השטן, והמיר את כשרונו לכתוב בתיאורים מלבבים של נופי המולדת העיראקית, בלי להזכיר שבניה רוצחים זה את זה כל הזמן, לא יודע מה לעשות עם החצי-גוויה.

נדרשת ממנו הכרעה מוסרית לא פשוטה, כי במולדת האלימה שלו כל עזרה לאדם באשר הוא אדם, כל מעשה חסד אנושי פשוט, יכול להוביל מייד למותו של הנחלץ לסייע: ידווחו למוחבראת, אלה יביאו את האנשים שלהם וימצאו דרכים יצירתיות להרוג את עושה החסד.

זאכי הוא בר מזל, מפני שחברו הטוב הוא נזאר, איש המוחבראת ותליין מנוסה בזכות עצמו: יחד הם מארגנים לעצמם לילות מענגים של סקס בתשלום. לזאכי יש כסף, לנזאר – כוח מפחיד. לכו תמצאו אשה עיראקית צעירה, יפה, משכילה ורעבה ומבוהלת שתסרב להם.

ולכן כשהוא גורר את החצי-גוויה הביתה, זאכי מבוהל, אבל לא עד כדי כך שימנע ממנה אפשרות לחיות. יחד עם ג'לאל, גיסו-לשעבר שהתאסלם כדי לשרוד והפך לווטרינר כי כבר לא יכול היה להציל בני אדם כרופא מבלי לחשוש לחייו-שלו, הם משיבים את נשמתה של הגוויה לגופה. ככה זה מתחיל, וזה לוכד את הקורא שלא יוכל להרפות עד לעמוד האחרון.

חסרת שם, חסרת זהות. عايدة, כך בערבית. השם אינו תרגום של אאידה, גיבורת האופרה של ורדי, למרות שהיצירה משמשת ב"עאידה" של סמי מיכאל כמוטיב אירוני של התרסה בפני אוריינטליזם מזויף. אאידה זה התרגום, לא המקור, וכדאי להבין זאת לפני שקוראים. עאידה בערבית הוא שם של אישה שפירושו: המבקרת (מלשון ביקור ולא ביקורת) וגם "השבה", זאת שחוזרת. עאודה, שנגזר מאותו שורש, הוא "שיבה". כן, כמו בצירוף המלים המכובס והמאיים זכות-השיבה.

זהו ספרו הטוב ביותר והמשוחרר ביותר של סמי מיכאל. זכויותיו ברפובליקת המלים שלנו ענקיות ומגוונות, וביניהן הפאסיון הפוליטי המרהיב של "חסות" ,תמונת העולם הריאליסטית, החפה מנוסטלגיה של "ויקטוריה" שאהבנו כל כך, זעקתם המאופקת של המדוכאים ב"חצוצרה בואדי", ודמותו הטראגית של המהגר – כל מהגר – ב"מים נושקים למים".

והנה מגיעה "עאידה", תוספת מעוררת פליאה ביופיה הפשוט-לכאורה שהיא גם הרומן הגדול, המכונן, על אודות עיראק ואנשיה בין שתי מלחמות המפרץ.

כמו רודף העפיפונים, רק טוב

הרומן הזה לא יכול היה להיכתב בעיראק של ימינו כי כותבו יירצח בסיכול ממוקד או בפיגוע ראווה או בעינויים של המשטרה החשאית עוד לפני שהספר יגיע לחנויות. בעיראק, פיסת הקרקע האלימה ביותר בעולם, רצח הוא ביקורת ספרותית לגיטימית.

אם צריך להידרש להשוואה אחת, שאינה מחמיאה ל"עאידה" אבל מסבירה למי שלא קרא מדוע יש כאן ספר נהדר ומדוע שאלת השיבה חשובה, הנה היא: "עאידה" היא המקבילה העברית ל "רודף העפיפונים" של עיראק, בלי הגסות הפלאקאטית והילדותית של חאלד חוסייני.

חוסייני לא יכול היה לכתוב ספר כזה באפגניסטן עצמה . כדי לכתוב את תבנית נוף מולדתו של אדם, לפעמים צריך להתרחק מן המולדת, אפילו במנוסה מבוהלת. אחר כך, בפרספקטיבה שהמרחק מעניק, בראייה המאוחרת ובתובנות שלה, ובמקום בו מותר לכתוב בלי לחשוש לחייך, אפשר ליצור.

גם טשרניחובסקי לא יכול היה לכתוב שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו לפני שבחר בשפה אחרת ובמולדת רעיונית. המשפט הזה הוא כל כך "משלנו", עד כי נוח לשכוח שטשרניחובקי נולד בחצי האי קרים ושאת "אומרים ישנה ארץ" כתב בברלין.

סמי מיכאל לא יכול היה לכתוב את "עאידה" בעיראק. הוא גם לא יכול לשוב לשם. עצם רעיון השיבה הוא בעיה גדולה ומוטיב ענק ביצירותיהם של סופרים-מהגרים שעברו בבגרותם מלשון אחת לרעותה ומתרבות-לידתם לתרבות אחרת. מי שקרא ולו יצירה אחת של דוריס לסינג או של ג'וזף קונרד, של קזואו אישיגורו או של אהרון אפלפלד, יודע זאת היטב.

מהגרים לא כותבים אודיסאות. בניגוד לאודיסאוס המיתולוגי, ראשון בין שבים בספרות הקלאסית ובתודעה הקולקטיבית של קוראים, אין להם בית לחזור אליו. הבית נחרב, או שהפך מסוכן מדי ליושביו הנוכחיים. כתב את זה יפה כמו גביש בדולח, מהגר אחר, הלא הוא המשורר המנוח אבות ישורון: "איך זה נקרא/ששולחים מכתב הביתה/והבית איננו/איך זה נקרא".

הידיעה הוודאית שהשיבה איננה אפשרית, שמחירה הוא מחיר החיים עצמם, שאין לאן לשוב - משותפת לסמי מיכאל היוצר, למבטו של המספר היודע-כל ועוקב בנאמנות אחרי תודעת גיבוריו שיודעים פחות ממנו, וגם לגיבורים עצמם, ובמיוחד לעאידה ולזאכי.

אהובה-שותפה

עאידה היא כורדית, בת למיעוט הכי מעונה בעיראק. לאן תשוב וכיצד תשוב כשהיא לא מסוגלת אפילו לדבר, רק לכתוב פתקים?

לאט לאט מתבררת זהותה מן הפתקים. בניגוד למלאכתו העיתונאית של זאכי, כתיבתה של עאידה היא האמת במערומיה. היא הופכת לאשת סודו, למצפן המוסרי שלו, למושא הערכה ואפילו לסוג של אהובה, הפעם לא בתשלום ובלי סקס. וכן, היא גם נטל מתמשך וקשה, כי מצפון בעיראק הוא סוג של מותרות.

זאכי, נזאר ועאידה שותפים לרצון האנושי הפשוט והמובן מאליו לשרוד. בעיראק בין שתי מלחמות, בעיראק רעבה ומוכה ומצולקת ולא מעניינת ורחוקה מכותרות, בעיראק שפעם היתה בית בטוח לכל השלושה, לשרוד פירושו לוותר על חירותך לדבר ולחשוב ולפעול בעולם כאדם מוסרי. אי אפשר אחרת, ורק סמי מיכאל מסוגל להציג את בחירותיהם הקשות של גיבוריו בתבונה עמוקה שכזאת ,בחמלה גדולה ובלי לדון אותם לכף חובה.

וזה המקום בו הספר חורג מהגדרת "רומן פוליטי על עיראק" והופך ל"רומן גדול ואוניברסאלי על בני אדם", וגם לספר שהתפניות העלילתיות שלו, ההומור והאירוניה שלו והמתח המצטבר בו לא יאפשרו לכם להניח אותו מידיכם.

הידיעה שאי אפשר לשוב, הידיעה שאין לאן לשוב ושההגירה היא כורח, אין ביכולתה לחסום את הגעגוע, אותו רגש אנושי בסיסי שבלעדיו "אודיסיאה" היתה רק סיפור מסע מרתק מלא אקשן ומתח, ו"עאידה" היה רק רומן פוליטי חכם ועמוק ומצוין ובסיס ראוי לעיבוד לסרט הוליוודי מושקע על "עיראק האחרת".

מכוח הגעגוע והכשרון, משברון ליבו ההכרחי של כל מהגר, מהיותו חצוי לעד בין תרבויות מתנגשות, נוצר ב"עאידה" ספר שירתק את קוראיו בעלילתו, ויוביל קוראים אחרים להרהור ארוך והכרחי על מהותו של צלם אנוש בזמנים רעים ובמקומות קשים, ויעורר בקוראים אחרים שאלות אידיאולוגיות על אודות יהודים בגלות ומקומם בתרבויותיהם ובנוף מולדתם, אם אפשר בכלל להבין מהי המולדת הזאת.

ולקוראים רבים עוד יותר, אני מאמינה, "עאידה" תהיה יצירה שמתוכה יחוו בעוצמה אהבה וחמלה וזעם ופחד והזדהות, כמו שרק הטובים שבספרים יכולים ליצור.