"רוצה לחזור למה שהייתי"

מורה ומחנכת

ההצלחה מסתבר גורמת לכל פרט בחיים להראות קצת אחרת. עד לכתיבת הלהיט "שום גמדים לא יבואו" היתה שילה עסוקה עד מעל לראש בפעילות קהילתית. בצעירותה עברה מירושלים למעלות ומשם לכפר ורדים. במהלך השנים. הקימה את הפעוטון הפרטי הראשון במעלות, מרכז לגיל הרך במתנ"ס, עסקה בקליטת עולים חדשים, ניהלה גלריה, הפעילה תיאטרון בובות והיתה בעלת עסק שעסק בנושאים חינוכיים בצפון.

"ההצלחה הנוכחית", מספרת שילה, "הופכת למעשה קיצוני בחיים ביחס לדברים אחרים שעשיתי. עבדתי עם נוער וילדים קיבלתי ביקורות טובות והעריכו את מה שעשיתי, היתה גם כמובן ביקורת על דברים מסויימים ופתאום העולם מתחיל להתנהג אחרת, ואתה שואל את עצמך, מה עשיתי עד עכשיו שלא עשיתי קודם? זה מערער ומבלבל. הצד המשמח הוא שיש אמירת כן. שאנשים אומרים לי כן. אנחנו רוצים לשמוע את מה שיש לך לספר.

"היה בי חוסר אמון גדול. שאלתי את עצמי הרבה פעמים האם מישהו בכלל ירצה את הספר שלי ועכשיו אמרו לי במפורש – כן - אני מרגישה כאילו בורות של חוסר ביטחון התמלאו וזה מאוד משמח. מה שעוד משמח אותי הוא המגע עם אנשים. פתאום אני מקבלת מאנשים את הפְנים שלהם בצורה מאוד מהירה. במצבים אחרים אתה צריך לבנות מערכות יחסים כדי להגיע לאנשים ומה שקורה עכשיו הוא שנוצר מגע אנושי חם עם אנשים שמספרים לי דברים אינטימיים, זה מיידי, מהיר ואמיתי וזה לא מחייב לבנות מערכת יחסים לאורך זמן. זה הצוף שנובע מההצלחה והוא דבר נפלא".

שילה מספרת שקיבלה הרבה מאוד תגובות לספר. אנשים פנו אליה באופן אישי, בטלפונים ומכתבים. היא נפגשה עם חלקם. לדברי שילה אנשים מכל שכבות האוכלוסיה מצאו בספר הרבה מאוד נקודות הזדהות. פנו אליה אנשים שגדלו בעיירות פיתוח, אנשים שחוו, כמו הדמויות בסיפור, אובדן אב. נכים, שהזדהו עם חוויתו של איציק, אחד מהגיבורים בסיפור, והרבה נשים שהזדהו עם סימונה הדמות הנשית, אם המשפחה.

הסיפור האגדתי משהו, על אשה שהפכה לתמנון, נגע לליבן של נשים רבות שהתקשרו לשילה לספר לה איך גם הן מרגישות , כמו אותה אשה תמנון עליה מסופר בספר ש"רק ידיים יש לה שעושות בדיוק מה שהראש חושב שהן צריכות לעשות, רק עבודות ועבודות מהבוקר עד הערב".

בעקבות הזכיה בפרס ספיר ביקרה שילה בבתי ספר תיכונים ובחטיבות ביניים. "זאת היתה לי מתנה בלתי רגילה", אומרת שילה, "אני מאוד קשורה ואוהבת את המגע עם בני נוער. ההענות שלהם לספר הפתיעה אותי, עד שהגעתי לבתי הספר חשבתי שכתבתי את הספר למבוגרים ופתאום התברר לי שגם נוער מכל שכבות האוכלוסיה קורא ומגיב. ילדים שקרובים לנכות של איציק (אחד הגיבורים בסיפור) שאלו אותי איך יכולת לכתוב דבר כזה בלי להיות נכה.

"היתה סקרנות גדולה מאוד בנוגע לתהליך הכתיבה. גם מחוץ לבתי הספר היתה התלהבות גדולה. סיפרו לי שעובדות במעונות יום הביאו את הספר לסדנאות ואחת מהמנהלות לא אהבה את זה כי העובדות יוצאות שם יותר טוב ממנה. הרבה אנשים מתקשרים ומספרים לי איך הרגישו בזמן הקריאה".

גמדים באולם משפט

אחת התגובות ששילה זכתה להם היתה של עו"ד שסיפר שלא רק שהוא ורעייתו נהנו מקריאת הספר אלא שהוא גם עזר לו בבית המשפט. "אותו עורך דין", מספרת שילה, "ייצג קליינט בעל דוכן פלאפל בעתירתו כנגד מס הכנסה. עורך הדין סיפר שדרש לקרוא פיסקה מהספר בבית המשפט, כדי להוכיח שמס הכנסה לא מבין איך פועל דוכן פלאפל. הוא קרא קטע בו אתי דדון (דמות מהספר) מתארת איך אבא שלה מכין לכל קליינט מנת פלאפל שונה.

"כתוצאה מקריאת המונולוג הפריך עורך הדין את טענות מס הכנסה והוכיח שאין להם מושג איך – באמת – פועל דוכן פלאפל. הוא שלח לי את הפרוטוקול מבית המשפט והיו בו עשרות עמודים של פרוט אינסופי בשפה משפטית ופתאום - ציטוט של אתי דדון. ראיתי את המפגש של שתי השפות: השפה של החיים והשפה המשפטית.

"זה מאוד חיזק אותי. אני לא באה מהאקדמיה, וזה גרם לי להרגיש שספרות לא מנותקת מהמציאות, שהספרות היא לא היכל אקדמי, שסופרים הם בני אדם שחיים בעולם אמיתי והמילה ספרות והדיבורים הספרותים, הם דבר בסיסי; משהו שאנשים צריכים לחיים שלהם. הרגשתי שהנה, הספר שלי חוזר לחיים של הפלאפל ושל רשויות המס שיושבים לו על הראש".

גם הפיכת הספר לסרט קולנוע הוא מעין תרגום, תרגום וויזואלי, אבל התרגום

הזה איננו מעורר בשילה את אותה חדווה שמעורר בה התרגום הספרותי. "עושים סרט", אומרת שילה, "אייל חלפון כותב ויביים. הבשורה משמחת, ויש התרגשות לראות בעיניים את מה שדמיינת בראש, אבל, מצד שני, זה עוד אדם שיוצר יצירה על פי הספר שלך. זה עובר פילטר של אדם אחר.

"חוץ מזה, היום, כשקוראים את הספר, לכל אחד יש סימונה אחרת בראש; בסרט תהיה רק סימונה אחת. לעיבוד יש רמה מסויימת של פרשנות. זה לא הספר עצמו, ולא מה שהרגשת כלפיו. אני צריכה לעבור עם זה תהליך של קבלה. אני מקווה שזאת תצא יצירה טובה שתרחיב את החוויה של הספר. אבל זה ייקח עוד זמן".

"כולם מחכים. זה גם נעים וגם מלחיץ. אני כותבת ומנסה להגיע לצלילות. כדי לכתוב, להגיע לעירום מסויים שדורשת כתיבה אני צריכה להשיל מעלי המון שכבות. אני רגילה לאנונימיות ופתאום יש כל כך הרבה חוץ שאמרו עלי ועל הספר שלי, אני צריכה להתאמץ מאוד כדי להגיע למקום של שקט, לאינטימיות עם עצמי".

• "שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה הוצאת עם עובד