חתונה אזרחית, בגלל הרבנות

סיפור האהבה בין דוד לנעמי פרח והם החליטו לגשת לרבנות, אבל אז התברר שהטופס המעיד על כך שדוד טבל בילדותו אבד. ומה עכשיו? "לך תטבול, בוא להיבחן ונחקור גם את האישה". סיפור אנושי שמאחורי סערת הגיור

נעמיפורסם: 02.07.08 , 15:22

מזל טוב! החלטנו להתחתן. בן זוגי דוד ואני ניגשנו לפתוח תיק נישואין ברבנות כמו כולם. אבל דוד הוא לא כמו כולם: הוא בנה של גיורת. אמו סיימה תהליך גיור בן חמש שנים כשהיה בן 12.

התעודה שקיבלה בתום התהליך מציינת שגיוריה הפכו את בנה דוד ליהודי, משום שהוא לא היה בר מצווה באותה עת. הוא התבקש לטבול במקווה ולאחר מכן ללמוד בבתי ספר דתיים עד גיל 18, וכך עשה. בינתיים הוא קיבל תעודת זהות בה רשום שהוא יהודי והתגייס לצה"ל. אך בגיל 28 כשהגיע הרגע לפגוש את הרבנות שוב, הרבנות שינתה פניה וסירבה לפתוח את תיק הנישואין. "אבד לנו מסמך המעיד שטבלת במקווה ומבחינתנו לא עברת גיור", אמר לו הפקיד. "אז אתם מחפשים את המסמך?", שאל דוד אבל הפקיד לא השיב והביט בו בדממה.

קבענו פגישה מיוחדת עם רב העיר שלנו כדי להבין איפה אנחנו עומדים. גם רב העיר אמר שיש בעיה ושאי אפשר לפתוח את התיק בלי המסמך ההוא שמעיד שבן זוגי טבל במקווה. הפעם דוד אמר שאם ממש אין ברירה, הוא מוכן להתגבר על הבושה ועל הכעס ולטבול במקווה שוב - העיקר להתחתן. "אוקיי", אמר רב העיר, "כן. אתה יכול לטבול. אבל צריך גם לעבור כמה מבחנים בנושא יהדות. אני אתן לך כמה ספרונים ואשלח אותך לכמה הרצאות. אחר כך תבוא ותיבחן. על סמך התוצאות נוכל להחליט אם אפשר לפתוח את תיק הנישואין". הבטנו זה בזו המומים.

"גם אשתך צריכה להיבחן"

אחרי כמה שבועות, בתום שיחות מתוחות בינינו לבין עצמנו ושיחות עצובות עם הוריו של דוד, החלטנו לשוב ולקבוע עוד פגישה עם רב העיר. "תשמעו, אני מוכן לגשת למבחנים. אבל תדעו שאתם ממש לא בסדר", אמר בן זוגי בכאב. "אוקיי", אמר רב העיר. "כן. אתה יכול לגשת למבחנים. אבל גם אשתך לעתיד תצטרך להיבחן איתך. על סמך התוצאות נוכל להחליט אם אפשר לפתוח תיק נישואין". המילים היכו בפניי. אני יהודיה בדיוק כמו האבות והאמהות שלי, האדוקים יותר והאדוקים פחות. למי התעוזה להגיד שאני לא יהודיה? הבנו מיד שהאיש הזה טוען שאנחנו לא יהודים משום שאנחנו לא חרדים. הבנו מיד שהאיש הזה מנצל את כוחו על בן זוגי הגר בצומת חיינו על מנת לכפות על שנינו קיום מצוות מלא.

יצאנו משם נסערים. הבנו שאין דבר וחצי דבר בין הרבנים האלה לבין היהדות; תירוציהם הקלושים העליבו אותנו. הם הרי לא זקוקים לתירוצים טובים: כוחם הרב עלינו פוטר אותם מלהתאמץ ממש. נפגענו מעמדתם, שרמזה בעקיפין כי סמכותו של הקב"ה אינה מספיקה והוא תלוי בפקידי הרבנות הראשית. לא היתה ברירה. הוריו של דוד החליטו לתאם שיחה נוקבת עם הרב המגייר עצמו: הרב חיים דרוקמן.

איפה אנחנו ואיפה רות?

הרב דרוקמן קיבל את דוד ואת הוריו יחד עם סגנו, הרב ק. ההורים פנו לרב דרוקמן ואמרו לו "אתה היית במקווה כשדוד טבל. תעיד שאתה זוכר ותסגור את הסיפור המגוחך הזה". הסגן ענה בשמו של הרב דרוקמן ואמר: "הוא לא זוכר. מבחינתנו דוד לא טבל והגיור לא תקף". אמו של דוד התפרצה בזעם: "אבל אנחנו זוכרים. בני אמר ברכה כחלק מהטבילה: עובדה שאנחנו זוכרים את הפרט הזה. הטבילה התרחשה והגיור חייב להיות בתוקף." הסגן הביט בה בזלזול והפטיר: "ברכה? מה פתאום. אף אחד לא אומר ברכה בזמן טבילה. שטויות. עובדה שאת לא זוכרת". הרב דרוקמן הביט בכולם ושתק. הוא לא אמר מילה מרגע זה ועד סוף הפגישה.

לא ידענו מה לעשות. שלחנו תלונה למשרד ראש הממשלה, למבקר המדינה ולכל גורם שנראה לנו בעל עניין. אבל אף אחד לא הצליח לעזור לנו. היינו יכולים לשקר לרבנות ולהגיד שאנחנו שומרי מצוות רק כדי שיפתחו תיק נישואין; אך לא רצינו להתחיל את חיינו המשותפים בשקר. אז ביקשנו סליחה מאמו של דוד, שלבה נשבר על כל מאמציה בתהליך הגיור שאמור היה לכלול את בנה, ונטשנו את הרבנות הראשית לגמרי. התחתנו באמצעות רב רפורמי נהדר שהיה רחב לב ומלא רגש. איזו חתונה שמחה היתה לנו!

כעבור שנה התחתנו שוב בטקס אזרחי בעיירה דרומית בארצות הברית. נאלצנו לעשות זאת משום שאחרת לא היינו נחשבים נשואים זה לזו בעיני מדינת ישראל. לרגע חששתי שיכניסו אלמנטים לא-יהודיים לטקס האזרחי, אך כמה התבדיתי: כמה למדתי על שנאת הזרים המובנית בי ובסביבתי. דמעות עלו בעיני כששמעתי את נציגת העיירה מקדשת אותנו בברית נישואין באמצעות המילים הבאות, מבלי לדעת דבר על סיפורנו:

"ותאמר רות: אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין. עמך עמי ואלהיך אלהי: באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך" (מגילת רות א', ט"ז)

הכותבת בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית ועוסקת בכתיבה ובתרגום. השם המלא שמור במערכת.