על הדחפור לעשות דרכו לבית המחבל
הריסת בית המחבל לא תחזיר לנו את בננו שנרצח במרכז הרב. אך היא תחזיר את האמון במדינה
מאז איבדנו את היקר לנו מכל, עת נרצח בננו בפיגוע במרכז הרב לבנו שותת דם. יחד איתו נרצחו בדם קר שבעה נערים יקרים בירי ברוטאלי בעת שישבו בספריה ולמדו. מפקד מחוז ירושלים במשטרה אמר שעוד באותו ערב ביקש להרוס את בית המחבל, אך ללא הועיל. המדיניות כעת, כך נמסר, נגזרת מההנחה שהדבר לא יעיל שכן איננו מרתיע.
מאז לא שקטנו ונסינו שוב ושוב להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי. בדיון שהשתתפנו בו לא מזמן בוועדת הפנים של הכנסת התברר לנו שאין כל מניעה חוקית להריסת הבתים וכל העכבות הן פוליטיות גרידא. ח"כ אורי אריאל הדגיש: "אם אתן, המשפחות, לא תפעלו - שום דבר לא יזוז".
השאלה הגדולה שעומדת כאן על הפרק איננה רגשי הנקם של המשפחות, אלא מה ירתיע את הרוצח הבא. תמונות רבות נמצאו בביתו של המחבל שרצח את ילדינו, בהן הצטלם כרמבו, אוחז בנשקו האוטומטי. אנשי שב"כ אמרו שהשיג את הנשק והשתמש בו למטרות פליליות. אלא שלאחרונה "חזר בתשובה" והתחזק באסלם הקיצוני ואז החליט "במפתיע" להשתמש בנשק לרצח לאומני.
לדידי די בידיעה שאדם מחזיק נשק כדי להצדיק עונש קולקטיבי מרתיע לסביבה הקרובה. החוק אגב מאפשר הריסת ביתו של מחבל גם אם ברור מעל לכל ספק שאף אחד מבני הבית לא היה מעורב ולא ידע על מעשיו.
בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום נאמר כך: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית מבנה או קרקע אם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו או חיזקו את ידי העוברים, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי... רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית".
ברור אם כן שבסמכות מפקד פיקוד העורף להרוס את בית המחבל אפילו רק מפני שחלק מתושביו (דהיינו המחבל עצמו) ביצע את המעשה. חיזוק ידיו בידי בני משפחתו מצדיק אף הוא את הריסתו. בניית סוכת אבלים ומעשי התגאות בשאהיד שלהם תיחשב גם כן מבחינת העניין כחיזוק ידיים.
הייתי מאוד רוצה להכניס לפנטזיות של הרוצח הבא על הבתולות שיחכו לו למעלה ולאקסטזה שלו נוכח מותו הקרוב כמה תמונות שיגרמו לו לחשוב פעמיים: שיראה בעיני רוחו את אנשי ביתו עומדים מחוץ לבית עם מטלטליהם, בוהים בביתם הנהרס על ידי שופל, בולדוזר או דחפור שיודע לעשות את העבודה ביסודיות. שיידע שאזכור שמו במשפחה ילווה בביטוי זכרונו לקללה כאחד שניתק אותם ממנעמי האזרחות הישראלית על קצבאותיה הנדיבות ואפשרויות הפרנסה המכובדות שבאות בעקבותיה. שיפנים את העובדה שאת סוכת האבלים המעוטרת דגלי חמאס וחיזבאללה תבנה משפחתו בעזה, לשם תובל אחר כבוד כדי להתאחד עם מי שבחר לייצג.
או אז לא יפסיקו לצלצל הטלפונים של מפעילי השב"כ, שיקבלו התרעות מדויקות ואפילו תחנונים של הורים ל"טפל" בבנם לפני שפעילותו תגרום למדינה לטפל בהם.
את ביתו של המחבל צריך להרוס ללא שהות ביום הפיגוע. עוצמת הרתעה נעוצה בצדק שמופיע מיד. סחבת, הססנות ודיונים מפולפלים בבג"ץ הפכו לדאבוננו לחלק מרפיסות שנתפסת בעיני האויבים שלנו, בצדק, כחולשה אדירה. השכל הישר של הירדנים שלא איפשרו כלל בניית סוכת אבלים לרוצח בירושלים לא היה מנת חלקם של הגורמים המופקדים על החוק אצלנו. אצלנו המסר מגומגם ומסורבל.
מדינה חפצת חיים חייבת להגן על אזרחיה כשברור לכל שצבע תעודת הזהות איננו מהווה תמיד מדד לעוצמת השנאה. עלינו לעשות שימוש מלא בכל בדל הרתעה שעוד קיימת כדי למנוע מעשים שכאלה ממי שלא ניתן למנוע ממנו חופש תנועה מלא בעיר הבירה, וחופש להשתמש ביצירתיות שלו להריגת אזרחים תמימים. אדם אשר השנאה שלו מעבירה אותו אפילו על יצר הקיום שלו.
בנוסף, על הכנסת לחוקק חוק שישלול אזרחות מכל מסית ומדיח ללא התחשבות אם דבריו נאמרו בחסות התפילה במסגד או אפילו במובלע בתוך חומר הלימוד לבחינה בתולדות הנכבה.
אנחנו את בננו היקר איבדנו. הריסת בית המחבל לא תחזיר לנו אותו. אך היא תחזיר לנו את האמון במדינה שממלאת את תפקידה - שמירה על ביטחון אזרחיה. זה יקרה רק כאשר היא תפסיק לדשדש בצעדים הבסיסיים ביותר של הגנה עצמית קיומית, ותיכנס לתהליך הבראה מהרפיסות שהכניסו לשורותינו נביאי אחרית הימים ומזרח תיכון חדש שלצערנו הקדימו את זמנם שנות אור.
דוד מוריה, מורה ומחנך, משתייך לארגון רבני צהר
לפנייה לכתב/ת 
