ללא חרטה

איש זקן מטפס, נושף ומתנשף, חותר אל מעלה ההר. הדרך עוד ארוכה. הפסגה רחוקה. האם יגיע? אנשים מסתכלים. לרגע נעצר מישהו בהיסוס‭":‬אפשר לעזור‭."?‬ אבל הוא אינו רואה, מפלס דרכו קדימה, חותר כמו במשוטים בתוך האוויר העומד, אוויר קיץ ישראלי חם. והפסגה עוד רחוקה.

האם יצליח? והרי לא הר תלול יש כאן, לא פסגה. רק שיפוע קל של רחוב בר כוכבא, שהתעקל מעט בדרכו מרחוב טרומפלדור לרחוב בוגרשוב. הנה הוא שם, סוף סוף.

מצד אחד המספרה של וינסנט ומצד שני חנות נעליים. ובעצם, מה הוא עושה פה? הוא לא יודע. לא זוכר מה חיפש, פשוט לא זוכר. מכיוון שכך, הוא מהסס רגע, אחר כך פונה ימינה לעבר רחוב טשרניחובסקי, ממשיך הלאה לעבר קינג ג'ורג' ובמעלה שדרות בן ציון.

עכשיו הוא רוצה רק להגיע הביתה. אבל איפה הבית? הוא לא יודע. בסוף שדרות בן ציון נמצא רחוב אחד העם והוא פונה ונכנס אליו וממשיך לחפש, עד שמוצא חצר מוכרת, אבל אולי לא, אולי לא מוכרת, ועוד חצר ודלת. אם הדלת הזאת תיפתח, אולי יהיה זה ביתו. אבל לא. הדלת נפתחת. זה לא ביתו. אישה זרה מתבוננת בו, מנסה לברר מה מבוקשו, רואה שאינו יודע. ואז, פתאום, מזהה: "אתה עמוס קינן, לא?".

פניו אורות. "את מכירה אותי? מאיפה‭."?‬

"כולם מכירים אותך. פעם הייתי קוראת קבועה שלך. מה קרה‭."?‬

ומול האישה הזרה הזאת, שזיהתה אותו, הוא מוכן להתוודות: "איבדתי את הדרך הביתה‭."‬

היא מכניסה אותו לביתה, מושיבה אותו על כיסא, נותנת לו כוס מים שהוא גומע בשקיקה, ובחקירה דקדקנית מנסה לברר איפה הוא גר ומה הוא עושה דווקא ברחוב אחד העם; וכיוון שהוא אינו יודע להשיב היא אינה יכולה לדעת שכאן, ברחוב אחד העם, במספר ‭,134‬ היה בית ילדותו.

האם לבית זה ניסה לחזור עכשיו, בגיל שבעים ותשע, משרך דרכו בעקשנות, תשוש בגוף ובנפש, יושב עכשיו בביתה של אישה זרה ואינו מצליח להיזכר?

"תנסה בכל זאת‭,"‬ מתעקשת עדיין האישה, רוכנת אליו, מנסה לדלות ממנו שם ומספר. "אולי מלצ'ט? אולי קינג ג'ורג‭?'‬ אולי בוגרשוב‭."?‬ היא לא מרפה, עוברת רחוב אחר רחוב, עד שבסופו של דבר היא מגיעה לבר כוכבא. ואז הוא נזכר: "כן. בר כוכבא ‭.10‬ אני חושב שאני גר ברחוב בר כוכבא ‭."10‬

האישה מחליפה במהירות לבגדי רחוב, לוקחת אותו ביד ומסיעה אותו במכוניתה לביתו. מכאן, מהפתח המוביל לכניסה שבקומת הקרקע, הוא מבטיח לה שיידע למצוא את דרכו. היא נוסעת משם, ובני משפחתו, שכבר הזעיקו משטרה, אינם יודעים אפילו למי להודות.

על השאלה "איפה היית? כל כך דאגנו לך‭"!‬ הם מקבלים תשובה חד משמעית, ללא כל הסבר נוסף: "הייתי בבית‭."‬ זה הבית, שבאחד באוקטובר ‭,1939‬ כשחזר מפעולה בשומר הצעיר, מצא אותו סגור. הדלת היתה נעולה, בפנים שררה דממה, וההרגשה הראשונה, כאזעקה דקה: "כולם נעלמו. אף אחד לא נשאר‭."‬

ואז, אימה: "מישהו הרג מישהו, רצח אותו ואחר כך פוצץ את הבית‭."‬ אבל הבית עומד על תילו. רק דומם. אולי מתרחשת שם קטטה נוראה, אלימה, שעלולה להיגמר בכי רע? ובכל זאת, שקט בפנים. איש אינו צועק, לא מאשים, לא מקלל, לא מאיים.

אולי הם נסעו לארגנטינה או לרוסיה, בחזרה לסמורגון, עיר מולדתו של אבא, ושכחו לקחת אותו איתם. אולי מצא סוף סוף יעקב לוין את ה"רוסלן", האונייה שבה הגיע ארצה, והיא לקחה אותו בחזרה לשם?

כל זה – ברגע הראשון. וברגע השני: צער כבד וגעגועים אל הבית הזה, הנעול, ברחוב אחד העם ‭,134‬ ואל המיית המסדרון המפעמת בו יומם ולילה, ואל אמא, שברגע זה פותחת את הדלת ונראית טרופת שינה, או אולי להיפך, מנומנמת להחריד, ובקול חלוש, כמעט רך, היא אומרת: "מדוע איחרת? אתה לא יוצא יותר מהבית בערב‭."!‬ ועכשיו הוא באמת מודאג. "אמא מה קרה‭"?‬ הוא שואל, לא מקבל תשובה ונשלח לחדרו לישון.

כעבור ימים אחדים הוא פותח את המחברת שקיבל מאמו כבר לפני כמה חודשים, כותב בעמוד הראשון, באותיות גדולות, כותרת: "ספר חיים של עמוס לוין‭;"‬ מוסיף תאריך: "שנת הת"ש, ‭;"1939‬ בתחתית העמוד מצייר ספר וארבעה ילדים דקיקים נושאים אותו מארבעת צדדיו; ובעמוד השני פותח דווקא בתיאור של חלום: "הלילה חלמתי חלום משונה שהדריך את מנוחתי. רובו נשכח ממני. מה שאני זוכר אכתוב: פגשתי מישהו שאינני זוכר והוא אמר לי דברים שאינני זוכרם והלכתי לבית והבית לא היה במקומו‭...‬ בכל זאת הצלחתי להיכנס, אינני יודע כיצד, ושם ראיתי מישהי, שאינני יודע מי היא, מדברת על ליבו של מישהו, שאינני יודע מיהו, דברים שאיני זוכרם‭."‬

הכל בחלום ההוא נמחק ונשכח, מלבד הבית שלא היה במקומו. אותו בית שנסגר ונעלם וחוזר ומופיע ברחובות אחרים, במקומות אחרים, והוא ממשיך לחפש אחריו נואשות, וגם בהתקרבו לגיל שמונים, כשאינו יודע עוד מה הוא מחפש, עדיין לא יוותר, כי תמיד ישמע מבעד לחלונות את המיית המסדרון. ודממה. ההורים ישנים שינה עמוקה, שכחו שבנם בחוץ, לא פותחים.

עשר שנים לפני אותו חלום, כשעמוס היה בן שנתיים והבית באחד העם טרם נבנה, החל היישוב העברי בארץ ישראל להתאושש ממשבר כלכלי קשה. בתל אביב התחילו שוב לבנות בתים, קרקעות חדשות נרכשו, קיבוצים חדשים עלו להתיישבות – למרות המאורעות.

רק יעקב לוין, בנאי במקצועו, לא השתתף בתנופה אלא לקח את אשתו ואת בנו עמוס בן השנתיים והיגר לארגנטינה. אולי משום שהצליח להסתכסך עם מנהלי העבודה של ההסתדרות ונותר מובטל גם כשהאחרים חזרו לעבודה; אולי משום שבעיתון גדוד העבודה, "מחיינו", חדלו לפרסם את מאמריו; אולי היתה זו האכזבה המרה שחש כשידידו הטוב והמנהיג הנערץ של הגדוד, יעקב אלקינד, החליט להגשים את חלום השוויון והאחווה דווקא בברית המועצות וירד מהארץ ועימו עוד כשמונים איש.

כך או כך, ארבע שנים חי יעקב לוין בבואנוס איירס, סוחב שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מחבריו, החלוצים מגדוד העבודה, וכשחזר ארצה לא הכיר את המקום. הצבעים צרבו את עיניו: השלטים שעל החנויות החדשות, בגדי הים בחוף, אלפי החדרים שנבנו, והרעש והחגיגות, המכבייה, ויריד המזרח, פתיחת המוזיאון.

הוא הביט סביב ולא ראה אלא עגלות עמוסות לעייפה חומרי בניין נגררות על ידי בהמות יגעות הנאנקות תחת משאן בחום הכבד בחולות ללא כביש. אפילו החנוכיות הכאיבו לעיניו, בייחוד באותה שנה, שבה פנתה העירייה לתושבים וביקשה שיגבירו את הארת הבתים לכבוד חג האורים. הוא היה מסונוור מהאור, מהרעש, מהכאב, ולא מצא דרך להשתלב בכל אלה.

הזכרונות של עמוס לוין ראשיתם בערך בזמן ההוא: אבא הולך לעבודה, אבא חוזר מהעבודה, אבא נופל מפיגום, בתי חולים, חובות, אין אוכל, אבא מקבל עבודה כגובה של לשכת המס, אבא נופל שוב, שובר כתף, שוב בתי חולים, אבא נעשה עצבני. "זכרונו נחלש, כל דבר קטן מרגיז אותו. והחובות הולכים וגדלים‭."‬

אבל לא החובות המצטברים, לא הרוגז, גם לא השקט

המוחלט של הלילה ההוא; המסדרון הצר הוא שמפחיד כל כך את הילד העומד בחוץ ומחכה שיפתחו לו, המסדרון ההולך, עם השנים, ומתמלא קולות דואבים. יעקב לוין מסתובב בו הלוך ושוב, מהמטבח אל חדר השינה ובחזרה, ובקול מונוטוני, כמו מתוך יומן כיתה, קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מהארץ, שנסעו ללמוד במרחקים: "איפה אלקינד, איפה קולטון, איפה ווֹ לודיה פרידלנד, איפה ולדימיר לוצקי‭."?‬

והשמות מתפשטים מהמסדרון אל החדרים ובחזרה אל המסדרון, כל שעות היום, וגם בלילה. ואולי אלה לא שמות החברים, אלא משהו אחר, משהו שמפעם במסדרון החשוך, עובר אל חדר הילדים ומשם אל המטבח; קול תסיסה. זה ליבו של יעקב לוין שתוסס שם, עולה על גדותיו.

• ספרה של נורית גרץ כולל ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, והוא צפוי לראות אור בהוצאת עם עובד לקראת אוקטובר 2008
  

• מתוך מוסף הספרים של "7 לילות" בידיעות אחרונות