זה לא שחור ולבן

2008 היא שנה של הדמוקרטים. ככה חושבת וושינגטון וככה חושבת גם לאס וגאס: גם הפוליטיקאים וגם המהמרים משוכנעים שהנשיאות תעבור למפלגה הדמוקרטית, ושני בתי הקונגרס - הסנאט ובית הנבחרים - יישארו בשליטה דמוקרטית, עם סיכוי טוב להגדלת הפער הקיים בין שתי המפלגות מאז הבחירות לקונגרס ב־2006. השאלה היא אם ככה חושבת גם אמריקה.

אם להסתמך על ניסיון העבר, כן. הנוסחה פשוטה למדי; המפלגה שנמצאת מחוץ לבית הלבן נוטה לחזור אליו ברגע שמתקיימים שלושה תנאים - נשיא לא פופולרי, כלכלה חלשה, ובחירות שנערכות בתום שתי קדנציות נשיאותיות. ב־14 מתוך 15 מערכות בחירות שנערכו בתנאים האלה, התוצאות עקבו אחרי הנוסחה. ואם כך, ברק אובמה יהיה:

1. הנשיא ה־44 של ארה"ב.

2. מנהיג העולם החופשי.

3. האיש שייאלץ לפגוש את ראש ממשלת ישראל שש פעמים בשנה (ואחרי שנה וחצי, להתחיל את הסבב מהתחלה עם ראש ממשלה ישראלי אחר).

רק פעמיים במאה ה־20 הצליחה אחת המפלגות לשמור על הבית הלבן אחרי שתי קדנציות של נשיא מטעמה (הפעם האחרונה היתה כשג'ורג' בוש האב ניצח ב־1988 אחרי שתי כהונות של רייגן). תוסיפו את הנתון הזה לנוסחה, ותבינו למה התחושה בקרב ההומו־פוליטיקוס האמריקאי היא שהבחירות הנוכחיות הן "של הדמוקרטים להפסיד", כלומר הדבר היחיד שיכול למנוע ניצחון דמוקרטי הוא כישרון להשמדה עצמית. בהקשר הזה, השאלה היא אם הבחירה בברק אובמה - המועמד השחור הראשון, ואחד שמסתובב עם שם אמצעי כמו חוסיין - היא לא הימור מסוכן מדי. וזה בהחלט הימור, אבל בניגוד למה שחושבים לא מעט פרשנים ולא מעט דמוקרטים מושבעים, הוא דווקא נראה מחושב היטב.

הסקרים של אמצע־סוף יוני הצביעו על יתרון של 5־15 אחוזים לאובמה על פני ג'ון מקיין, אבל הסקרים הלאומיים שנערכים באמריקה לא משקפים הרבה יותר ממצב רוח כללי; הסקרים החשובים באמת הם אלה שמפלחים את המצב בתוך כל אחת מ־50 המדינות הבוחרות.

בשנות ה־50 שירטט דמוגרף פוליטי "מפת בחירות", וציין מדינות שהצביעו לרפובליקנים בצבע אדום ומדינות דמוקרטיות בכחול. מאז השתרשה החלוקה של מדינות אדומות מול כחולות, ובהקשר הסוציו־תרבותי - "אמריקה האדומה" (בוש, אוונגלים, ימין נוצרי, שמרנים) מול "אמריקה הכחולה" (ביל קלינטון, שחורים, מעמד נמוך, ליברלים, ערים גדולות, מקצועות חופשיים). ב־20־30 השנים האחרונות השתלטו הרפובליקנים על הדרום השמרני, והדמוקרטים על האוזניים של אמריקה - החוף המערבי, ומרכז וצפון החוף המזרחי. החלוקה הפכה לנוקשה למדי; מדי פעם נודדות מדינות מפתח מצבע לצבע כביטוי לסדר יום פוליטי משתנה או לשינויים דמוגרפיים בולטים (למשל מדינות עתירות מהגרים היספנים), אבל בארבע מערכות הבחירות האחרונות לא עלה מספר המדינות המתנדנדות על ארבע־חמש - אוהיו, פנסילבניה, פלורידה, וויסקונסין ומישיגן.

אלא שאמריקה השתנתה, ואחרי שמונה שנות בוש־צ'ייני מתבר שיש צבע חדש על המפה: מדינות סגולות. יש בהן ייצוג בקונגרס לשתי המפלגות, הרכב דמוגרפי הטרוגני וסדר עדיפויות ערכי שלא מזוהה במובהק עם אובמה או עם מקיין. מדובר בווירג'יניה, צפון קרוליינה, מיזורי, ניו מקסיקו, קולורדו, נבאדה ואינדיאנה. יחד עם המתנדנדות המסורתיות שהוזכרו לעיל, יוצא שיש 12 מדינות פתוחות לרווחה. אם החלוקה לאדום־כחול תישמר בכל זאת, הבחירות יוכרעו בשתיים־שלוש מדינות: פלורידה, אוהיו ופנסילבניה. ממש כמו ב־2000 וב־2004. ושוב, כמו ב־2004, מדינת המפתח היא אוהיו. פלורידה ואוהיו הצביעו בוש ב־2000 וב־2004; סביר שמקיין ישמור על פלורידה, אבל לאובמה יש סיכוי ממשי לניצחון באוהיו. וגם בלעדיה, אם ינצח בניו מקסיקו ובקולורדו או בווירג'יניה - שלושתן אדומות ב־2004 - הוא ינצח בבחירות.

כל מדינה בארה"ב בוחרת אלקטורים שמניינם כמספר הנציגים שהיא משגרת לבית הנבחרים (מותנה בגודל האוכלוסייה, על פי מפתח דמוגרפי של 600 אלף תושבים לכל נציג אחד), ועוד שניים (מקבילים לשני הסנטורים שכל מדינה שולחת לסנאט). הבחירות לנשיאות הן לא מירוץ להשגת רוב קולות; השאלה היחידה היא מי יגיע ראשון ל־270 האלקטורים הדרושים כדי לזכות בנשיאות. תשאלו את אל גור: הוא אחד משלושה מועמדים בהיסטוריה שזכו ברוב הקולות, אבל הפסידו במלחמה על האלקטורים בגלל שיטת המנצח־לוקח־הכל - הפרש של 14 קולות או 500 אלף, המנצח מקבל את כל האלקטורים של אותה מדינה. מספיק ניצחונות במספיק מדינות גדולות, והרוב לא קובע שום דבר.

חמישה חודשים לפני הבחירות ולפני שבאמת החל הקמפיין, המפה האדומה־כחולה המסתמנת מצביעה על יתרון של 190־248 אלקטורים לאובמה. באזור הסגול יש בערך 100 אלקטורים פתוחים ועוד כ־50 מתנדנדים. בפילוח גס, לפי מבנה דמוגרפי וסקרים עדכניים, אובמה יסיים את המירוץ עם מינימום של 286 אלקטורים ומקסימום של 317 - כלומר ניצחון או ניצחון סוחף.

אז זהו? ברק אובמה הוא הנשיא ה־44? ובכן, למרות הנוסחה דלעיל ולמרות המתמטיקה האלקטורלית, על כל גורם שפועל לטובתו יש אחד שהולך לכיוון של מקיין.

למה אובמה

1. השינוי. באמריקה יש גלים היסטוריים. האבחנה המקורית היא של ההיסטוריון ארתור שלזינגר: גל שמרני נוצר וגואה כתגובת נגד לגל ליברלי, וחוזר חלילה. אחרי שמונה שנות בוש, אוונגליזם, ימין נוצרי ובריאה במקום אבולוציה, במדינות מסוימות נוצר גל ליברלי שמבקש לכוון את אמריקה לדרך אחרת ולזעזע את המערכת הפוליטית - מערכת משותקת ושבעה מחלוקת שלל פנימית בתוך וושינגטון. אמריקה ממציאה את עצמה מחדש פעם בכמה מערכות בחירות, הולכת לשינוי כיוון פוליטי וערכי פשוט בשם השינוי.

אובמה. מחיסרון ליתרון

אבל הבחירות האלה הן לא רק של "שינוי מול ניסיון": אובמה יהפוך אותן ל"שינוי מול הפחדה". באמריקה, למרות גלי השמרנות שתוקפים אותה מדי כמה עשורים, יש לתקווה ולאופטימיות יתרון מובנה על פני הפחדה וחשש. זה חלק מהמבנה הגנטי שלה, די.אן.איי שהוא הפוך לגמרי מזה של ישראל.

מקיין לא יכול להיות שונה מרפובליקנים שקדמו לו. הוא ינסה לגרום לאמריקאים לפחד מחוסר הניסיון של אובמה, מההבנה הלקויה שלו במפת הטרור העולמי, מהשחיקה הצפויה לכוח ההרתעה של אמריקה אם טירון כזה יאכלס את הבית הלבן. ואת כל אלה יהפוך אובמה מחיסרון ליתרון.

2. התשוקה. אובמה מכניס לתוך התהליך הפוליטי מיליוני צעירים עם אש בעיניים, שאלמלא המועמדות שלו ייתכן שלא היו טורחים להצביע. אלה בני 18־45 משכילים ואמידים, אבל גם מאוכזבים ומפוכחים ונטולי אשליות. בשביל אובמה - מועמד שהצליח למצב את עצמו כשם נרדף לשינוי - הם יבואו, יצביעו וגם יעברו מדלת לדלת. למקיין אין את זה. הוא חיוור, הוא מבוגר, אין חיצים באשפתו ואין ברק בעיניו. לווטרן בן ה־72 אין מה למכור לאמריקה ב־2008. בטח לא בנושא עיראק, הירושה המפוקפקת של הממשל הרפובליקני הנוכחי.

3. המימון. זה שם המשחק הפוליטי בארה"ב, ואובמה יגייס כפול ממקיין בזכות מערכת מבוססת־אינטרנט של תרומות קטנות ממאות אלפי אנשים, שהופכים להיות חלק מהקמפיין ולא רק "תורמים". עד לסוף המירוץ נגד הילרי קלינטון הספיק אובמה לגייס כ־350 מיליון דולר - כמעט פי ארבעה ממה שהשיג מקיין בתקופה המקבילה. עד הבחירות בנובמבר, אובמה צפוי לגייס עוד 100 מיליון. זה כסף שקונים בו פעילים וזמן אוויר בטלוויזיה וברדיו. כסף שמנצחים איתו בבחירות.

4. הכלכלה. אנחנו שוב ב־1992, עם הסלוגן שהעיף את ג'ורג' בוש האב מהבית הלבן: "זאת הכלכלה, טיפש". המצב הכלכלי באמריקה לא טוב: משבר אשראי, משבר משכנתאות, דולר חלש, נפט שמגרד את ה־150 דולר לחבית, אבטלה בעלייה, קביעות וביטחון בעבודה בירידה. מי דואג לחלשים? מי ידאג ל־27 מיליון אמריקאים שאין להם ביטוח בריאות? לא מישהו מהמפלגה של הבושים.

5. הבוש. מקיין, יגיד אובמה, משמעו "עוד ארבע שנות בוש". זה מה שאת רוצה, אמריקה? שמונה שנות בוש־צ'ייני לא הסתיימו רק ב־32 אחוזי תמיכה: הן הסתיימו בתיעוב גמור כלפי ג'ורג' דבליו בוש וכל מה שהוא מייצג. מקיין הוא לא בוש - הוא אפילו לא מעריך את בוש, ואין ספק שהוא נוטר לנשיא המכהן על ההכפשות וההשמצות שספג ממנו בבחירות המקדימות בשנת 2000 - אבל אין לו ברירה אלא להיצמד אליו בכמה נושאים, כדי לא לאבד לגמרי את הבסיס הרפובליקני. זה יפעל לרעתו בקרב הבוחרים ה"עצמאיים", אלא שמצביעים על בסיס פרסונלי ולא מפלגתי.

6. האדומים. בסיס הבוחרים הטבעי של בוש - הימין הנוצרי והשמרנים הקיצוניים - לא יטרח להצביע למקיין. במידה מסוימת הוא אפילו ישמח לראות את אובמה נכנס לבית הלבן, כי הוא יניח שאחריו יצמח מועמד רפובליקני טוב יותר לקראת 2012.

ההגיון המתוחכם של הרפובליקנים עובד ככה: ניצחון של מקיין רע למפלגה, כי הוא ייצור תגובת נגד שתאפשר לדמוקרטים להתבסס כמפלגת הרוב בבחירות לקונגרס. עדיף להפסיד, לתת לאובמה להיכשל, לזכות מחדש בבית הנבחרים או בסנאט ב־2010 (בחירות מחצית קדנציה) ולהתכונן ל־2012.

אם הבסיס השמרני של המפלגה הרפובליקנית יימנע מהצבעה, הוא ייתן לאובמה יתרון במדינות אדומות כמו קולורדו, וירג'יניה וצפון קרוליינה. אם אובמה ישמור על הגוש הכחול, השלוש האלה יעניקו לו את הניצחון.

למה מקיין

1. הניסיון. מאז ה־11 בספטמבר 2001, טרור וביטחון לאומי הם נושאים שמעסיקים את האמריקאים. לא הנושאים הראשונים בחשיבותם כמו בבחירות 2004, ובכל זאת: האמריקאי הממוצע רוצה לדעת שהמפקד העליון של הכוחות המזוינים, התפקיד הראשון של הנשיא על פי החוקה, כשיר לתפקיד (אז איך הוא בחר בבוש, אתם שואלים. החלופה נראתה חלשה יותר, אני עונה). ג'ון מקיין מנוסה כטייס, מנוסה כסנטור בוועדת הכוחות המזוינים, מנוסה בדיפלומטיה עולמית ומנוסה בלהיות קשוח. זה משקל נגד לא רע לעובדה שהמלחמה בעיראק, עבודה של המפלגה שלו, לא יכולה לזכות בשום תחרות פופולריות.

2. הצבע. ברק אובמה יישאר שחור - והכומר שלו לשעבר, ג'רמיה רייט, יישאר טיפש (אני מצטט את הפרשן והיועץ הפוליטי דיק מוריס. זכותו להתבטא). הרבה אמריקאים שמתגוררים במדינות המתנדנדות - אותן מדינות סגולות שהיו פעם אדומות - הם לא גזענים, אבל נמאס להם לעסוק בשאלות גזע. אובמה עשה ככל יכולתו שלא להתמקד בנושא, אבל הנושא מתמקד בו. אין אפשרות אחרת. כמו שמועמדותו היא תופעה מכוננת ומזככת מבחינת המורשת ההיסטורית המכוערת של אמריקה, ככה היא גם פועלת נגדו. לארצ'י בנקר - דמיינו גבר לבן בן 63, שתיין בירה ופועל ייצור לשעבר, שמרוויח 60 אלף דולר בשנה - אין שום סוג של הזדהות עם אובמה, עם הרקע המשונה־אקזוטי שלו או עם דעותיו. ארצ'י יודע שאובמה צודק, אבל יתקשה להצביע בשבילו. הוא יצביע למקיין בדוחק, או לא יטרח להצביע.

מקיין. ארצ'י בנקר יעקם את האף ויצביע עבורו

3. הדמוגרפיה. הקואליציה שגיבש אובמה, ושהביאה לו את הניצחון על הילרי קלינטון, מנוגדת למסורת הפוליטית הדמוקרטית. בבסיס הקואליציה הדמוקרטית ההכרחית לניצחון בבחירות נמצאים לבנים בני המעמד הבינוני־נמוך, חברי איגודים מקצועיים, בוחרים מעל גיל 65, נשים, קתולים, ויותר ויותר היספנים. זאת קואליציית קלינטון (ביל והילרי). אובמה יזדקק להתגייסותם נגד "עוד ארבע שנות בוש", אבל מידת ההתנגדות שלהם אליו גדולה. לראיה: קלינטון ניצחה בזכות הקואליציה הזאת בשש־שבע מדינות אחרי שהניצחון של אובמה במספר הצירים כבר נראה מובטח.

4. הבירה. וושינגטון די.סי, מוקד השיתוק והניתוק מאמריקה. עיר ביורוקרטית שמופעלת ומונעת בידי קבוצות לובי של תאגידי ענק. עיר שמרנית ומסובכת שקשה לבצע בה רפורמות קטנות, שלא לדבר על מהפכות. הבוחר מבין שנשיא יזדקק להבנה מושלמת וליכולת שליטה בנבכי העיר; מועמד לא משופשף כמו אובמה יתרסק על סלעי המציאות הצינית והאכזרית של העיר והתעשייה, בדיוק כמו שקרה לג'ימי קרטר.

5. היהודים. אין יותר דבר כזה "הקול היהודי", כי פיזור היהודים (בעיקר במדינות הדמוקרטיות) מדלל את כוחם היחסי. אבל אם המירוץ יתנקז לפלורידה - שם ניצח אל גור, אבל הפסיד - יהיה ליהודי פלורידה, שמספרם קרוב לחצי מיליון, משקל משמעותי. שם יעלו השאלות האוויליות "אובמה מוסלמי, לא?" ו"רגע, מקיין טוב לישראל?"; אם שתי התשובות יקבלו תשובות חיוביות, יהודי פלורידה המבוגרים והליברלים יטו את הכף ויעניקו למקיין 50 אחוז מקולותיהם (לעומת ה־80 אחוז המסורתיים שמועמד דמוקרטי מקבל בקרב יהודי אמריקה). זה יספיק למקיין כדי לנצח.

6. העצמאיים. מקיין, כבר אמרתי, איננו בוש. הוא מנוסה, מתון ומקרין שקט (דגש על מקרין: האיש נוטה להתפרצויות זעם ומסוגל לאבד את קור רוחו בעימות עם אובמה או בהופעה בפני 10,000 איש). סביר להניח שהניסיון שלו ירשים את הבוחרים העצמאיים, ואילו הבוסריות ועודף הנמלצות של נאומי אובמה ירתיעו אותם.

ובפרק הבא

למה הנשיא הבא ילך הביתה אחרי קדנציה אחת בלבד. רמז: כי לא משנה מי זה יהיה, הוא לא יצליח אפילו להתחיל לפתור את הבעיות של אמריקה בין 2008 ל־2012.