ליודמילה ודניאל

הרגשת החידוש שנשארה לדניאל אחרי שיחתו עם ליוּדמילה באותו ערב על-אודות המכתבים הישנים התנדפה עד מהרה; הוא לא היה יכול עוד למצוא במבט התלמידה המופנה אליו את סימני ה"אינטימיות" הנולדת ששיעשעה את לבו לרגע.

וגם בזמן האחרון התחיל להרגיש שתלמידתו איננה מתייחסת עוד ללימודיה באותן חריצות והתעניינות כמו לפנים. לעתים קרובות קרה שהרים אליה את מבטו בהיסח-הדעת בשעת ביאוריו והיה לו ברור שהיא שקועה בהרהוריה ואיננה מקשיבה לדבריו.

קריאתם המשותפת התנהלה בעצלות, וניכר שהשיעורים אינם לוקחים עוד את לבה, ואולי לא רחוק היום שבו תחדל מהם לגמרי. לבו של דניאל התעצב על זה בעל-כורחו. לא זה העיקר, שיפסיד בזה פרט אחד, שאינו קטן, מתקציבו החודשי, אלא הרגיש כי עם גמר השיעורים יֹאבד לו כל מעמד אצלה ושוב יהיה לה לזר כקודם.

כי מן היום שהתחיל ללמדה נפסק באופן מוזר במקצת כל יחס פרטי ביניהם מחוץ לשעות השיעורים: ליוּדמילה חדלה להזמינו לביתה בתור אורח, וגם מחוץ לכותלי ביתה היה נפגש איתה רק לעתים רחוקות מאוד.

שקוע במחשבות מעֵין אלו ישב על-ידה בבוקר אחד כפוף על ספריו והמשיך את ביאורו בשפה רפה ועצלה. היום היה יום צח, כמעט שאביבי. הם ישבו זה על-יד זה אצל השולחן, והחלון ממולם. הודות ליום הבהיר היה צוהר החלון פתוח, ורוח קלה, קרירה ומלטפת, חדרה בו יחד עם קולות הרעש מבחוץ. גם קרן שמש אחת תועה באה אי-מזה והשליכה כתמי אור על השולחן ועל ספר שיריו של ביאליק ועל ראשו של דניאל הכפוף עליו.

הקרן השובבה, וקולות הרעש המרוחקים, האביביים כל-כך, ובייחוד נשיבת האוויר הצח מן החלון, ליטפו את דניאל והשרו עליו התרשלות נעימה. בלי משים פסק לרגע מדיבורו ולא יכול תיכף לחזור ולתפוס את חוט מחשבתו; לא הבחין גם ששתיקתו נמשכת קצת יותר מכפי הצורך.

פתאום הרגיש נגיעה קלה בשערות ראשו, והרים את עיניו בתימהון. ראה את ליוּדמילה יושבת ומחייכת אליו חיוך תמים ושובב גם יחד, של תלמידה שנתפסה במעשה השתובבות בשעת השיעור.

תסלח, מר רויטר! אמרה בקול מתנצל, אך בשפתיים מחייכות. שערותיך היו כל-כך יפות ומוזהבות לאור השמש הזה, שלא עמדתי בפני הרצון שבא עלי לפתע-פתאום לנסות אם גם מגען כל-כך רך ונעים כמו שמראן יפה.

דניאל ידע היטב מה היה לו נאה לעשות: לצחוק ולהשתתף בהלצתה מתוך קלות-דעת. ואולם תחת זה עשה את הדבר הכי-אווילי ומרגיז: ברגע הראשון נכלם בעל-כורחו והשפיל את עיניו. אחר-כך כעס על עצמו. ותיכף אחרי זה עליה.

"יקחנה השד!" התמרמר בלבו. "מה זה – 'קוּרס' חדש מצידה? שמא בא לה פתאום החפץ 'לעגוב' אתי קצת?"

השתעל שיעול מעושֹה ויבש, כדרך מורה אשר הפריעוהו בעבודתו, ומתוך מבוכתו הניע שלא לצורך את הספרים המונחים לפניו.

ליוּדמילה הביטה אליו ישר, אצבעותיה טילטלו בלי הרף את שרשרת הזהב שעל צווארה, והחיוך נקפא על שפתיה. אחרי שתיקה ממושכה אמרה באותו קול מנומס, מתנצל:

תסלח לי שהפרעתיך והפסקתי את ביאוריך. אין בכך כלום... נוכל להמשיך את השיעור.

הוא כעס כפליים.

"הנה עוד מפייסת אותי, כאילו אני הוא הילד שנתפס בהשתובבות בשעת הלימודים!"

הבליג על עצמו והמשיך את השיעור בקול יבש ובהבעת התרכזות מודגשת.

אך בעוד רגעים מספר הרגיש כי תלמידתו שוב אינה מקשיבה לדבריו כהוגן. זרק אליה מבט זועם מן הצד. היא קיבלה את מבטו וצחקה צחוק גלוי.

אינני חרוצה היום, מר רויטר? מה לעשות! זה כמה זמן יש לי חפץ לקפוץ ממקומי ולברוח החוצה... בייחוד כי עלי ללכת תיכף למקום אחד שהבטחתי להיות שם לפני הצהריים.

דניאל קיבל את דבריה בתור רמז פרידה, ועמד ללכת. היא עיכבה אותו.

אולי נצא יחד? תלווה אותי קצת... ביום בהיר שכזה אומנם אין חפץ ללכת לבד, הלא כן?

דניאל הסכים, אולם שמר על עצמו שלא יראו בו סימני שמחה או זריזות יתרה, כדי להראות לה ש"מקרה השׂערות" לא השפיע עליו ולא הביא אותו לידי התרגשות או ציפייה כל-שהיא.

ברחוב התנדף רגש אי-הנעימות לגמרי, והלכו זה על-יד זה בצעדים מהירים, החליפו דברים של מה-בכך, שָׂחקו והתלוצצו על פרצופי העוברים-ושבים המזדמנים בדרך. ליוּדמילה עמדה זמן רב לפני חלון של בית-מסחר ספרים גדול וסקרה את שמות הספרים החדשים הניצבים שם. כשפנו ללכת משם, שאלה:

מר רויטר, הדברים שאתה כותב עכשיו, אינם נדפסים? ואלה שכתבת קודם? הכל נדפס רק בעברית, הלא כן?

דניאל ביאר לה קצרות את המצב; דיבר על סיפורים אחדים שהדפיס לפנים בעיתונות העברית, ועל זה שלהוציא כעת ספר עברי, דבר מן הנמנע הוא...

ובכן, יש לסיפוריך חוג מצומצם מאוד של קוראים...

תגידי יותר נכון: אין להם קוראים לגמרי. כי אלה היו רק ידידי וחברי האחדים, שנתפזרו בזמן האחרון ואין לי קשר איתם.

וגם אשתך בוודאי?

דניאל צחק בעל-כורחו, הגם שנושא השיחה לא היה נעים לו ביותר. אשתי איננה מבינה עברית כלל.

היא הביטה אליו בעיניים תמהות.

הכיצד? איננה מבינה את הלשון שאתה כותב בה?

דניאל התחיל לבאר לה, מתוך שעמום ורוגז נעצר, את הדברים הידועים ורגילים כל-כך בשבילו: על חינוך הנשים היהודיות, על מידת ידיעת השפה העברית ביניהן, וכדומה. בתחילה הקשיבה בתשומת-לב, כמו לביאוריו בשעת השיעור, אולם בקרוב עברה לאיזה עניין אחר; ובעוד רגעים אחדים נפרדה ממנו ופנתה לאותו בית שהיה עליה להיכנס לשם.

בדרך הביתה עבר דניאל בזיכרונו, כדרכו תמיד, על כל פרטי השיחה, ועשה את "חשבון נפשו". מצא כי במשך כל החודש האחרון לא התחדש ולא התגשם כלום ביחסו עם ליוּדמילה, וכקודם נשארו הדברים תלויים על בלימה...

ובכל-זאת, אמר בלבו, איזה דבר היא רוצה ממני...

הוא פנה לסמטה המובילה אל ביתו. רוח קלה וקרירה נשבה אל פניו. פתאום נזכר בבהירות גדולה, הרגיש ממש, במגע היד הקלה העוברת על שערות ראשו... לחץ את שיניו.

רק זה? אך ורק זה?... לשם מה?...

כַּקרן השובבה שרקדה אז על השולחן ועל ספריו ועל ראשו הכפוף עליהם, באה אליו המחשבה: ואם לשם הדבר עצמו?... הוא נזכר בדברי המשוררת וָסיליֶבה הלועגים והמפתים, שבהם רצתה להוכיח לו כי הכל נעשה ככה – לשם "לא-כלום", לשם הקרן המרקדת... ואומנם מה טוב אילו היה ככה! אך הרגע הכשר כבר חלף ואינו, ואין להשיבו.

שיעורו הבא חל בשעה של לפנות-ערב. שעות קבועות בשביל שיעורים בכלל לא היו להם, ובכל פעם בשעת הפרידה קבעו את זמן השיעור הבא. הפעם מצא את ליוּדמילה לבושה בשמלתה השחורה, שמלת משי שבה יצאה תמיד מן הבית. אמרה לו כי הינה מתכוננת לצאת תיכף אחרי השיעור.

בעת השיעור ישבה כפופה קצת על השולחן ורשמה איזה דבר במחברת, והוא ישב מאחוריה, כיסאו מרוחק קצת מן השולחן, ונראה לו צווארה הדק, המלבין בין פאת השמלה לבין הקו השחור של השערות הגזוזות. פתאום חלף רעיון ברור מאוד במוחו.

"אילו הייתי עכשיו גוחן אליה ומנשקה בצווארה, דווקא כאן, מתחת לקו השערות, בוודאי לא היתה כועסת כלל..."

לא הרגיש בלבו חשק גדול לעשות את הדבר, רק תיאר אותו

 לעצמו כאילו ראהו מן הצד; וכנגד הרעיון הראשון בא תיכף שני, הממשיך והמבטל אותו גם יחד: "כן, וגם לא היתה זזה ממקומה, כאילו כלום לא קרה..."

ועת שהשתעשע בלבו באפשרות הזאת לעשות את הדבר שידע אל-נכון שלא יעשהו בא רעיון שלישי, נלאה ונרגז: "ואולי זהו דווקא הדבר שהיא רוצה ממני?!"

עד סוף השיעור היתה דעתו פזורה, ויצא מאת תלמידתו ברוח זועמה ומבולבלת. ועד השיעור הבא כבר התגשמה החלטה בלבו: להגביל את יחסו עם תלמידתו בדברי לימוד בלבד, כבראשית הדבר, ובייחוד לבלי לתת לה להרגיש בחולשה שתקפה אותו בשתי הפעמים האלה, כאשר הרשה לעצמו ללכת אחרי המשיכה האילמת שבינו לבינה.

• "סמטאות", אלישבע. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 355 עמודים