פיראטים הם לא לוחמי צדק / דעה
פיראטים רבים של מוזיקה, טוענים שלא יפסיקו להוריד קבצים לא חוקיים עד שחברות התקליטים יורידו מחירים. הבעיה עם הטענה הזאת: היא משוללת יסוד. ארז רונן עונה לפיראטים
ביום ב' האחרון התקיים דיון בכנסת בנושא חוק מסחר אלקטרוני, בו נציגי ארגוני זכויות היוצרים ביקשו להכניס לחוק סעיף לפיו גולשים שיזוהו כ"מפירי זכויות יוצרים סדרתיים" ינותקו מהאינטרנט ע"י הספקיות. כמו בכל אייטם שנוגע לפיראטים, הטוקבקים חגגו, ובראשם אלה שטוענים את המנטרה הקבועה: חברות התקליטים תקועות בעבר, הן צריכות להוריד מחירים - ואז אף אחד לא יוריד מוזיקה באופן לא חוקי.
50 שקלים לדיסק? יקר מדי
בימים האחרונים פועל מחוץ למועדון לזאפה דוכן דיסקים מאולתר, שמוכר לכבוד הופעות האיחוד של מינימל קופקט מגוון דיסקים של הלהקה, כמו גם דיסקים שונים מקריירות הסולו של חבריה. מדובר בדיסקים מיובאים, שאת חלקם קשה מאוד להשיג בארץ. כל דיסק, מלבד האוספים הכפולים והמשולשים שביניהם, נמכר ב-50 שקלים. הבחור שעמד מאחוריי בתור שאל בנימוס, מייד לאחר שהמוכר המנומנם גיהץ לי מכרטיס האשראי 250 שקלים, כמה כל העסק עולה. "50 שקל לדיסק", ענה המוכר בלי להתבלבל. "אה",
אמר הבחור, "יקר מדי".
יקר מדי? בתקופה השחורה בה דיסקים נמכרו במחיר 90 שקל, הבנתי והזדהתי עם אלה שטענו שמחירי המוזיקה בארץ יקרים מדי. אני גם מסכים לגמרי עם אלה שטוענים שמוזיקה היא לא תמיד רק מותרות, ובתור נכס תרבותי ואומנותי היא צריכה להימכר במחירים שווים לכל נפש. רק מה, בתור אחד שמבקר לא מעט בחנויות תקליטים, והולך ללא מעט הופעות, אני יודע ממקור ראשון שהמוזיקה היום נמכרת במחירים נמוכים. מאוד נמוכים.
מחיר הדיסק כמחיר ההמבורגר
נכון, רשתות הדיסקים הגדולות, כמו טאוור רקורדס וצליל, עדיין מקפיצות לפעמים מחירים, במיוחד כשמדובר בדיסקים מיובאים, אבל העולם התקדם כבר מזמן לכזה בו אפשר בקלות לדלג מעל הרשתות, ולרכוש מוזיקה בחנויות זולות - אפילו אם הן לא נמצאות במרחק פיזי סביר ממיקומו של הלקוח.
ישנם גם אתרי אינטרנט שמוכרים דיסקים במחירי רצפה, בארץ ובחו"ל (בחנות מסויימת בישראל, למשל, נמכרת כל הדיסקוגרפיה של רדיוהד ודיוויד בואי במחיר של 30 שקלים לדיסק), שגם עם מחיר המשלוח אפשר להשיג בהן מחירים זולים. Ebay. שירותי מוזיקה וירטואליים. יש היום כל כך הרבה דרכים לקנות מוזיקה במחירים, שבאמת, אין לאף אחד סיבה להתלונן עליהם. במחיר של ארוחה במק'דונלדס אפשר לקנות, בממוצע, תקליטור שלם. וחוקי. לפני מספר שנים
היחס היה כפול מזה.
גנב הוא גנב
ועדיין, המורידים עדיין נתפסים לגישה הרומנטית, הם גונבים מהעשירים כי הם בעצם, עניים. מעבר לעובדה שאין היום יותר מדי תאגידי מוזיקה שאפשר להגדיר כעשירים, שלא לדבר על האומנים עצמם, מדובר בגישה שפשוט מנותקת מהמציאות. למרות שאיני תומך או מסכים לפיראטיות, אני תומך נלהב בניטראליות הרשת, ולא מסכים עם דרישת ארגוני הזכויות לחסום מורידים כבדים. מצד שני, אותם מורידים צריכים להפסיק להתחבא מאחוריי ססמאות לא נכונות מבחינה עובדתית.
כמו אלה שגונבים מכוניות רק כדי להתקשר בגאווה שעה אחרי המעשה ולהציע לבעל הרכב לרכוש אותו בחזרה במחיר מצויין, מן הראוי שגם אלה שגוזלים מאחרים זכויות יוצרים, ששוות כסף בדיוק כמו המכונית שבדימוי, יפסיקו להתחזות ללוחמי צדק (הרי גם גנבי הרכב יכולים לטעון שהם עושים את זה בשביל להציל את הסביבה), ויהיו מספיק "גברים" (ונשים) כדי לעמוד מאחורי מעשיהם - ולהיות אחראים להם.
בואו נראה אתכם.
