בילעין, הסיפור של כולנו

סיפורו של הכפר הפלסטיני בילעין מצטייר בתקשורת ובדעת הקהל באופן חד מימדי המתמקד במאבקם של תושבי הכפר ומאות פעילים מישראל ומהעולם, לשמור את אדמתם מחוץ לגדר ההפרדה ולתוכניות ההתפתחות של מודיעין עלית, העיר החרדית הגדולה ביותר בגדה המערבית.

אך סיפורו של בילעין מורכב מפרקים רבים האמורים היו להביא מוקדם יותר וצבור ישראלי רחב יותר למאבק במה שהפך לאחד מהשיאים בביורוקרטיזציה של הרוע. מאבק מתחייב בסדרה של מהלכים הנמשכת שנים רבות בחלקת האלוהים הקטנה הזו והמקפלת בתוכה התגייסות של נהלים ביורוקרטים לפגיעה מתמשכת בשלטון החוק ובאושיותיה של החברה בישראל.

שורשיו של הסיפור נעוצים בהכרזה על 780 דונם מאדמות בילעין כאדמות מדינה ב-1991. הכרזה זו לא נשענה על הנוהל המקובל - אי עבודה של האדמה או נטישתה אלא על בקשה של "הקרן לגאולת הקרקע" ממנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה דאז, פליאה אלבק, לרשום את האדמה כאדמת מדינה, בטענה כי רכשה אותה אך היא אינה מעוניינת לבצע רישום בטאבו. אלבק הסכימה להסתיר את הרכישה ולהכריז על האדמות מבלי לבדוק כלל את טענת הרכישה כמתחייב בחוק, ולאחר מכן להעביר את האדמות לקרן. על אלו הקימו את השכונה "מתתיהו מזרח".

ב-2004 נכתב הפרק השני בספור. פרנסי העיר מודיעין יחד עם חברות הבניה חפציבה וגרין פארק החליטו כי אין די בבנייה של 1500 יחידות דיור בשכונה החדשה, וביקשו להכפיל את המספר ל-3,000. מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי מיהרה לאשר את השלב הראשון בתהליך האישור של התוכנית החדשה, אך כדי להקשות על תושבי בילעין את האפשרות להגיש התנגדויות כמקובל, היא הקפידה לקיים את הנוהל המחייב של פרסום התוכנית, באמצעות מודעות שהופיעו ב"הצופה" וב"המודיע"- שני "רבי תפוצה" ידועים בקרב הפלסטינים.

אך טרם אישורה של התוכנית מיהרה הוועדה המקומית של מודיעין עלית להנפיק עבור חברות הבנייה היתרי בנייה לא חוקיים. גם מכתביהם של היועץ המשפטי והמבקר של מועצת מודיעין עלית למנוע את הפרת החוק המוסדית זו לא מנעה את הקמתם של 43 בניינים רבי קומות- 22 על סמך ההיתרים הלא חוקיים ו-21 ללא היתרים כלל.

"הנימוק להוצאת ההיתרים" כתב ראש מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי האחראית לכל התכנון והבנייה בגדה, "היה קביעת עובדות בשטח, מניעה מחברת חפציבה מלעזוב את האתר".

בפברואר 2007 אישרה סופית המועצה העליונה את הבנייה הלא חוקית והפכה את מתתיהו מזרח למאחז הגדול ביותר ה"מולבן" בדיעבד בתולדות המאחזים הלא מורשים.

הפרק השלישי עוסק בתוואי גדר ההפרדה. תחילתו ב-2004 במכתב שהגיש היועץ המשפטי של המנהל האזרחי ובו הקביעה "שהתוואי נקבע משיקולים ביטחוניים וטופוגראפיים", וסופו ב-2006 בפסק דין של נשיאת בית המשפט העליון בו היא קובעת כי "תוואי הגדר נקבע במקום שהוא נטול יתרון ביטחוני. הוא עובר בשטח נחות, הוא מסכן את הכוחות המסיירים לאורך התוואי. על רקע תפיסת הביטחון שהוצגה לנו במקרים רבים אחרים..מעורר התוואי הקיים תמיהות.

"בית המשפט קבע בבירור שממתכנני תוואי הגדר הקריבו את הביטחון על מזבח השאיפה להרחיב את ההתנחלות וגייסו לשם כך את כל הפרוצדורות שבסמכותם. אין להסביר תוואי זה אלא ברצון לכלול את ממתתיהו מזרח ממערב לגדר, שאלמלא כן ספק אם קיים טעם ביטחוני צבאי בכדי לקבוע את תוואי הגדר במקום בו הוא עובר עתה".

הפרק האחרון לעת עתה, החל שעה שמערכת הביטחון פרסמה לאחרונה את התוואי החדש האמור להחליף את זה הקיים על פי פסק הדין הברור של בג"ץ. אך "להפתעת" הנוגעים בדבר חוזרת מערכת הביטחון המשפט על "תרגילי עוקף בג"ץ" שבהם כשלה כבר במקרים אחרים ובזבזה מאות מיליונים מכספי משלם המיסים.

למרות שבג"ץ קבע כי "השטחים החקלאיים שבוואדי דולב והשטחים המיועדים להקמת שלב ב' של שכונת מתתיהו מזרח יוותרו מצידה המזרחי של הגדר", הגישה מערכת הביטחון תוואי שמשאיר אותם בצד המערבי. ללא נחישות נדרשת מבג"ץ, התהליך המשפטי החדש יכול להימשך עד שייכתב הפרק הבא של פשיטת הרגל המוסרית והחוקית ובו יושלם גם שלב ב'.

אסור לו, לסיפור של בילעין, להיות "קיצור תולדות הציונות ושלטון החוק " בעשורים האחרונים. לציבור הישראלי נוח לראות בהפגנות השבועיות את חזות הכל בסיפור בילעין. אך גם על אלו שאינם חרדים לאדמות הפלסטינים וליכולתם להתקיים מהן, לפקוח עיניים להצטרף למאבק נגד הפגיעה בשלטון החוק ובסדרי מינהל תקין, המתבצעת לעיתים גם על ידי המוסדות עצמם בפלטפורמה של נהלים ביורקרטיים.

סיפורו של בילעין הוא עוד כתובת אחת על הקיר האמורה להזהיר אותנו ממדינת "הקומבינה" שקמה בגדה המערבית והשלכותיה על החברה הישראלית.