השתדלתי להיות בעל טוב, אבל היא בחרה באחר
אולי הייתי צריך להיות יותר קשוח, החלטי, אגואיסטי, לעמוד על שלי ולדרוש, להחליט בשבילה לפעמים, כי אולי זה מה שהיא רוצה. אני פשוט לא מצליח להבין מה לעזאזל קורה בעולם היום
"אני רוצָה להיפרד".
שלוש מילים שנפלו עלי ושינו את עולמי.
נכון שכבר שנה וחצי היא הזכירה פעמיים את הנושא של הקשר, ונכון שהייתי בתקופה לא טובה בחיים, ונכון שלא הייתי מאושר, גם בעבודה וגם בבית, אבל באמת שהשתדלתי. הייתי אבא טוב, הייתי מפרנס טוב בעבודה קבועה ויציבה שכבר שנאתי, הסכמתי בשתיקה לעבודותיה המעטות החלקיות והלא מכניסות וללימודים והקורסים שלקחה כל השנים. השתדלתי להיות איש משפחה טוב ובעל טוב.
זה לא הספיק, מוזר, גם מספר חברים שלי שהתגרשו היו אבות מקסימים, מפרנסים טובים, לא אלימים ולא בזבזנים, אנשי משפחה, ולמרות זאת נשותינו עזבו אותנו, בגדו בנו או החליטו שלא מספיק טוב להן איתנו.
אולי אנחנו טובים מדי? האם המהפכה הפמיניסטית שמבקשת מאיתנו הגברים להיות יותר מעורבים בגידול הילדים, להשקיע פחות בעבודה ויותר בבית, להתחלק בעול גידול הילדים ומטלות הבית, להתחשב ברצונות בת הזוג וצרכיה, להיות רגישים, לבכות, להיות פחות גבריים ואולי להוציא קצת את האשה שבגבר. האם כל זה בעצם בסופו של דבר מנוגד לאבולוציה, לתפקיד הגבר, הצייד, הכובש והשולט?
האם איבדנו את התפקיד המסורתי של הגבר, ויחד עם זאת איבדנו את האשה שאיתנו, שפתאום מוצאת את עצמה בתפקיד הגבר, מחליטה, מפרנסת, עושה קניות. האם האשה בעצם כבר לא הילדה הקטנה שכנראה כל גבר רוצה לחבק ולחמם בלילות, האם לא צריך לעצור רגע ולבדוק מדוע התפקידים מתחלפים ופתאום זה גם לא מתאים לנשים?
אולי הייתי צריך להיות יותר קשוח, החלטי, אגואיסטי, לעמוד על שלי ולדרוש, להחליט בשבילה לפעמים, כי אולי זה מה שהיא רוצה. אני פשוט לא מצליח להבין מה לעזאזל קורה בעולם של היום.
וברקע הילד המדהים והמקסים שלי שאני אוהב בכל ליבי ובכל מאודי, הילד שאתמול שאל אותי " אבא, אתה ואמא יכולים להתחתן להתנשק ולהביא לי אח?" איך אומרים לו שאבא עוזב את הבית?
איך מפרקים משפחה?
גירושים, מילה איומה ונוראה לתהליך נורא עוד יותר, הייתי בסדנת שתיקה ובסיום סיפרתי את העובר עלי, ואת הרגשתי ויחסי למילה, ואז המרצה אמר שבאמת המילה גירושים משורש גירוש שזו מילה נוראה, שואתית. "לגרש". מי מאיתנו משתמש במילה הזו בהקשר כלשהו?
והיא, האשה שאיתי, האשה שאהבתי, האשה שחלקתי איתה את חיי, האשה שהבטחנו זה לזו נאמנות, האשה שידעתי שהיא תמיד שם בשבילי, האשה שסמכתי עליה ולא שאלתי לאן היא הולכת ומתי תחזור, אותה אשה ניהלה רומן עם גבר אחר, שכבה עם גבר אחר, פתחה את מחוזותיה הרגשיים והפיזים ליד אחרת.
והיא פשוט לא מבינה שמעבר לבגידה, היא פגעה בי, באמון שלי בה, באמון שלי בעצמי, באמון שלי באנשים ובעולם. מדוע אותם בני זוג לא מבינים שמעשיהם גורמים לצד השני נזק קשה ועמוק לטווח ארוך?
עכשיו אני צריך לחיות לבד ולהתאושש, והיא, פורחת וזורחת לקראת דרך חדשה, כאילו אני הוא זה שבלם ועצר אותה מלכבוש את העולם, להיות אמא טובה, להצליח בעבודה ובלימודים.
רציתי לעלות ולומר לו שהוא פירק לי את המשפחה
עוד מבט:
החלטתי לאהוב את האקסית כמו אחות
מייק שפר
עולמי החדש לא עלה בקנה אחד עם תסכול ומריבות יומיומיות. כפתרון, אימצתי אותה כסוג של משפחה שלא בוחרים. מצאתי דברים טריויאליים שלא הסכמנו עליהם, כדי להתקוטט בקטנה ולבסס מערכת מקל וגזר. תפגשי אותי באמצע, אני אהיה חבר טוב ואחכה לך שם תמיד. תשחקי איתי משחקי כוח, אני אהייה מניאק
הלימודים, הקורס החדש של האימון, שם פגשה אותו. גבוה ונאה, איש סוד בתפקיד בטחוני, רגיש ורציני, גברי וחלק. אני יודע היכן הוא גר, הייתי ליד ביתו ורציתי לעלות ולומר לו שהוא פירק לי את המשפחה, אבל אני יודע שהוא לא אשם. איזה גבר יסרב לאשה יפה המבקשת אהבה?
הלימודים האלה שמעמתים אותה עם השדונים והחסמים, עם הדחיינות והקיבעון: תפרצי, תשני, תנסי, תאמיני, תעזבי עבודה לא מספקת, חברים לא טובים, תיפרדי מהחיים הישנים, מבן הזוג.
האם באמת תמיד השינוי הזה הוא מה שאנו צריכים על מנת לפרוץ ולהצליח? האם לעזוב ולהפסיק הם הפתרונות? אחד הדברים שאני רוצה לעשות היום זה קורס קואצינג'. אולי גם אני אגלה על עצמי דברים חדשים, אולי גם אני אמצא בסדנה את האושר, את האהבה ואת ההצלחה.
כל גרם שירד היה גרם של כאב טהור ועמוק, עצב וחורבן
התרסקתי, ירדתי למקום הנמוך ביותר, לא נשארה בי יכולת לתפקד. הייתי בעבודה כצל, שבוע לא אכלתי, לי ישנתי, לא רכבתי על האופניים האהובים שלי, ירדתי במשקל בצורה כה חדה שאנשים שאלו איזה דיאטה אני עושה. אני, ששנים עוסק בספורט ואוכל נכון, אבל עדיין תמיד נאבק בשלושה-ארבעה קילו, איבדתי אותם בשבוע. אבל כל גרם שירד היה גרם של כאב טהור ועמוק, עצב וחורבן. חורבן הבית שלי, המשפחה שלי, הביטחון והמציאות שכבר התרגלתי אליה. מדהים כמה השגרה כל כך טובה רק כשאנחנו במשבר או בקשיים.
אני זוכר בחודשי המשבר עד העזיבה שלי יום אחד של שישבת שנרדמתי על הספה בצהריים, גלגל"צ, מוזיקה מקסימה, איזה כיף. קמתי משינה קלה ולרגע הכל היה בסדר, סתם יום שישי רגיל של חורף יבש וקריר. אבל אז היכה אותי הגרזן וחזרתי למציאות, רגע שלא אשכח כל חיי.
התחלתי לעשן, אני, שתמיד עשה ספורט, אכל אוכל בריא והטיף לא לעשן, הצטרפתי לסיגריות של אשתי. התחלתי לשתות מידי יום, כל דבר שהצליח להשכיח או לעמעם מעט את הכאב והחורבן שחשתי. חורבן הבית שלי.
- רוצים לקרוא עוד סיפורי התמודדות עם בגידה? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
