על היאוש ועל האבל

מהי הבעיה הקשה ביותר בפוליטיקה הישראלית היום? לא איראן. לא הכיבוש בגדה. לא החמאס בעזה. לא החיזבאללה בלבנון. לא השחיתות והמימון האפל של הפוליטיקה. לא הפער ההולך וגדל בין עוני ועושר. לא מעמדו של בית המשפט העליון. לא החינוך המידרדר. כל אחת מן הבעיות האלה היא קשה, אפילו קשה מאוד. אבל בעיה קשה יותר היא, לדעתי, היאוש. כי היאוש כובל את הידיים ומונע מאיתנו לטפל בבעיות שלנו.

חיים גורי, כאשר הוא מתקרב לגיל 85, מציע כעת להבחין בין "קשה" לבין "רע". בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות – הוא זוכר- היה קשה, כי האפשרות להפסיד במלחמת העצמאות היתה קרובה מאוד. בימי המעברות והצנע היה קשה. ערב מלחמת ששת הימים היה קשה. אבל עכשיו לא קשה, אומר גורי, עכשיו רע. כאשר יש סכנה ברורה – מופיע מצב קשה. אבל כאשר יש מרירות עמומה, כאשר יש אווירת "נאחס" בלי כתובת ברורה – מופיע מצב רע. קושי, מזכיר גורי, מפיל קורבנות, מפיל אימה, אבל גם מוציא מבני האדם את המיטב שבהם. קושי גרם לנו לגלות בעצמנו כוחות שאנחנו עצמנו לא ידענו שיש בנו. והחשוב ביותר: קושי אמיתי גורם לנו לחפש מוצא, לשנות את המצב הבלתי נסבל ולשנות גם את עצמנו. אבל מצב רע מוציא מאיתנו את העלוב שבנו - את המירמור, את הבכיינות, את הקטנוניות, את הטלת האשמה על אחרים, את הסירוב לשנות את עצמנו, את ה"אין מה לעשות", את ה"עשה לי טובה ואל תקלקל לי את הערב עם פוליטיקה".

אני מאמין ששורש היאוש הוא בסירוב של ראש הממשלה להתפטר אחרי הכישלון במלחמת לבנון השניה. התוצאה היתה שהממשלה איבדה את הסמכות הממשית- גם אם לא איבדה את הסמכות הפורמאלית – לעשות מעשה פוליטי משמעותי. מאז הממשלה טוחנת מים. המשא ומתן עם אבו מאזן הוא התגלמות טחינת המיים. לכל ילד ברור שהמקסימום שיצא מן המשא ומתן הזה הוא נייר שאיש לא יבצע אותו. וכמו בנושא הפלסטיני כך גם בנושאים אחרים: הממשלה מדברת הרבה ועושה מעט.

הממשלה עושה רק מה שיש עליו את ההסכמה הרחבה ביותר: הפצצת הכור הסורי, תוספות שכר קטנות למורים ולפרופסורים, חוק פנסיה חלוש, החזרת גופות החיילים. בשביל המעשים האלה אין צורך במנהיגות. כי אלה מעשים ראויים כשלעצמם שאין עליהם מחלוקת אמיתית.

בשאלות הדורשות מנהיגות, הכרעה בין עמדות מנוגדות, עמידה מול אופוזיציה – בשאלות האלה הממשלה מדברת ולא עושה. ומן החומרים האלה בדיוק עשוי היאוש של האזרחים: מדיבורים שלא יוצאים מהם מעשים. מיוזמות שאין טעם ליזום כי לא יצא מהן כלום (זכרו את דו"ח דברת וזכרו את דו"ח שוחט. ישבו ימים ולילות, חשבו, הציעו הצעות, ובסופו של דבר לא עשו עם הדו"חות שום דבר).

כך התפשט היאוש מראש הפירמידה אל בסיסה. אם הממשלה מדברת ולא עושה, למה שהאזרח יאמין שאפשר לעשות? אבל ההחלטה של ראש הממשלה שלא להתפטר איננה גזירת גורל. היא בדיוק מה שהיא: החלטה של אדם אחד (בגיבוי של הרבה פוליטיקאים מיואשים). הרמטכ"ל החליט אחרת. שר הביטחון של המלחמה אולץ להתפטר. אפשר ללכת בדרכים אחרות. אפשר להחליט ולעשות, ולגרום לפוליטיקאים לעשות, גם בעניין האיראני, וגם בעניין החמאס, וגם בעניין הסורי, וגם בעניין החינוך. זה לא יהיה קל. אבל לפני שניגשים לכל משימה אחרת צריך להתגבר על היאוש. מה שלא נעשה - יכול להיעשות. מה שהוא רק דיבורים - יכול להפוך למעשים.

מאין אני שואב את האופטימיות הזאת? דווקא מן השעות הקודרות ביותר שלנו. יאוש הוא מחלה. אבל הוא נעשה למחלה סופנית כאשר המתיאש מאבד קשר עם המציאות. כל עוד המתיאש מגיב תגובת-יתר למציאות שהיא אכן קשה, הוא עדיין חי את המציאות שלו. והימים האחרונים סיפקו לנו הוכחה מרה, איומה, אבל חזקה, שהישראלים חיים את המציאות שלהם ולא בורחים ממנה.

האבל הכבד שירד על הישראלים עם חילופי הגופות והאסירים בא ביחד עם החגיגות והמצעדים של החיזבאללה. כאשר ראיתי את שתי התגובות חשתי גאווה להיות בין הבוכים ולא בין החוגגים. שם חגגו מלחמה שהביאה על הלבנונים יותר מאלף הרוגים, וכפרים הרוסים, ופליטים. שם עשו גנראל מרוצח שפל של ילדה. אצלנו בכו. והבכי הוא גם הגדרה: הבכי מגדיר את הכישלון ככישלון. האבל של הישראלים היה ביטוי ליכולת לחיות את המציאות שלהם, בלי לצבוט בלחיי עצמם ובלי מלים ריקות מתוכן. אנשים שמחוברים ככה אל המציאות שלהם מסוגלים גם לצאת מן היאוש שלהם.

פרופ' נסים קלדרון מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון בנגב