הרס עצמי

מבקר הספרות אריאל הירשפלד כנראה רתח כשראה לפני שבועיים במוסף "הארץ" את הכתבה על ספרו החדש של חבר מערכת "הארץ" לשעבר, גדעון סאמט, "להרוס את נדב" - שבה נחשפה דמות-המפתח ברומן החצי אמיתי שלו, הלא היא הסופרת בתיה גור, אהבתו הנכזבת של סאמט, ומי שהיתה בשנים האחרונות, הרבה אחרי הרומן החשאי עם סאמט, בת זוגו של הירשפלד עצמו, עד מותה.

אהבה תמורת רצח

כעסו של הגיבור על "הבגידה" של חברו עם נילי, וניסיונו להינתק מהשפעתו הכריזמטית של אותו חבר, הם הרקע להחלטתו האלימה "להרוס את נדב" - באמצעות חקירה עצמאית וזדונית שתנסה להוכיח כי החבר אכן רצח. בהזדמנות נפתלת זו הוא מקווה להחזיר אליו את אהובתו, עכשיו כשאשתו מתה.

מסירה אבק שטות

אבל יותר מכל אלה מעיק על הקריאה גודש האגואיזם הטבול ברחמים עצמיים של הגיבור. והפעם - מדובר ברגש אמיתי וגלוי. זהו מין נרקיסיזם ילדותי החוסה באשה כמו באם, שיש בו צד מובהק של אטימות מוסרית – מחרמן אותו לגלות, למשל, שפילגשו היא אישה נשואה ואם לילדים.

ממילא, הוא מרבה לזהות בגידה בהתנהגות של חבריו הקרובים, אבל ממעט להרגיש לא נוח עם בגידותיו שלו. וכשהוא כותב כי החלטתו שלא לעזוב את הבית הינה "כישלון נוסף במאבק הישן שלי בסולידיות, ביורמיות", ברור כי הבחור לא שוקל בכלל שיקולים במימד המוסרי, אלא במימד האגוצנטרי לגמרי: אצלו המאבק הוא בין התדמית העצמית של הבוהמיין לבין התדמית העצמית של היורם.

אבל מה עם ההשתתפות הממשית בכאב הממשי המשוער

של אשתו, למשל? (על זה "גידון", כפי שקורא לו בלעג הירשפלד בשירו דנן, לא שמע). לכן, כשהגיבורה מבטיחה לגיבור "אני עוד אלמד אותך לאהוב", אומר לעצמו הקורא, שהיא עוד לא הבינה באיזה קליינט קשה נתקלה.

• "להרוס את נדב", גדעון סאמט, הוצאת כרמל, 221 עמודים