ההצעה שאובאמה החמיץ בשדרות
בתוך כל הבלאגן פספס המועמד הדמוקרטי הצעה מפתה של אוהד מושבע
אני מקנא באמריקנים שיש להם מועמד לנשיאות כברק אובאמה. מדינאי משכיל ואינטליגנטי, רהוט ברמה שראשי ממשלה אצלנו לא מתקרבים אליה, מודע למורכבות הפוליטיקה העולמית ולגודל השעה, ובעיקר איש עם מעוף. משום מה אצלנו נבחרים תמיד, אבל תמיד, ביטחוניסטים אפורים, עילגי שפה וחסרי כל יכולת להתעלות לראיה ארוכת טווח, לחזון אזרחי, אקולוגי או חינוכי.
אולי פוליטיקאים אפורים כאלה הם מה שדרוש לישראל. אולי האתגרים שמציבה ההתגרענות האיראנית וההתחמשות החמאסית הם הדברים החשובים באמת, והם מצריכים אנשים שקולים וזהירים, ואילו בניית חברה ותרבות מתקדמים או החייאת נחלי הארץ אינם בעלי קדימות בסדר העדיפויות הלאומי. אבל כמו רבים מכם גם אני חולם שיום אחד יהיה לנו ראש ממשלה כמו אובאמה, שגם דברים כאלה על סדר יומו.
לא ייפלא איפוא שכאשר התבשרנו שהוא בדרכו לשדרות החלטתי להגיע אליו וללחוץ את ידו. מיד עם סיום השיעור באוניברסיטה יצאתי בדהרה לעיירה, ובראשי כבר שקלתי את דברי בפגישה. "סנאטור", ראיתי את עצמי אומר לו, "כאוהד מושבע אני רוצה לאחל לך הצלחה בבחירות ומקווה שתוביל את העולם לשלום ולשגשוג". גלגלתי עוד כמה נוסחים ואפילו חשבתי על משהו קליל כמו "מר אובאמה, עזוב אותך מאהוד, מציפי, ומסיפורי הטילים. תן לי לספר לך את האמת על שדרות. העיריה כאן לא מתפקדת כבר מזמן והחלל השלטוני הזה מזיק לנו יותר מהטילים. אולי תרוץ לראשות העיר שדרות במקום לנשיאות ארה"ב?"
בהתלהבותי מהפגישה הקרבה לא הקדשתי תשומת לב לסימנים המעידים. מעל נתיבות ריחפו בשמיים מסוקים, ועל הכביש לידי חלפו בדהרה ניידות משטרה ומשמר הגבול בזו אחר זו. דימיינתי לעצמי את מפקד מחוז הדרום של המשטרה זועם ברשת הקשר המחוזית: "לא מעניין אותי השוד בדימונה ולא תאונת הדרכים בכביש 40. אני רוצה את כל הניידות, ומיד, במרחב שדרות לכיסוי הביקור". ואכן, בכניסה לעיירה ניצבו להן כמה ניידות ובהן שוטרים שרועים על מושביהן ומפהקים בשעמום. נדמה שלאיש מהם אין מושג מה הם אמורים לעשות שם.
בכניסה לשדרות אפשר היה כבר להבין שכדי להגיע למפגש עם אובאמה אצטרך לעלות מרמה לרמה כמו במשחק מחשב. כ-300 מטר לפני המרכז הישן עצרה אותי ניידת והשוטר הורה לי להסתובב ולהתרחק מהמקום. התווכחתי ללא הועיל, הסתובבתי, החניתי את רכבי והסתננתי דרך אחד הרחובות הצדדיים. הגעתי די קרוב, אבל במהרה תפס אותי שוטר נוסף ואילץ אותי שוב לפנות לאחור. מעבר לכתפו ראיתי את ההיסטריה הרגילה והמביכה כל כך, ערימות של צלמים וכתבים, ניידות משטרה וכוחות צבא ברמות שונות של ברדק ובערב רב של מדים, ומאות פוליטיקאים מקומיים, עסקנים ומלחכי פנכה. פניתי לאחור והבנתי שהדרך חסומה.
אולי הייתי צריך לשקר ולהגיד לשוטר ששירתתי בהנדסה קרבית. נדמה לי שהיה לו סמל כזה על החזה. אולי הייתי צריך לצעוק לאלברט שיכניס אותי, אבל התביישתי. אז סנאטור, אם אתה קורא את זה דע לך שבתוך כל הבלגן שוודאי הותיר אותך פגוע חרדה לטווח ארוך החמצת אוהד מושבע. אינני אזרח אמריקני ולא אוכל לבחור בך שם בנובמבר, אבל אני מחזיק לך אצבעות, ואם תחליט לוותר על נשיאות ארה"ב ולרוץ לתפקיד הלא-פחות-חשוב של ראש העיר שדרות, אשמח מאד להירתם למערכת הבחירות שלך.
פרופ' דרור זאבי, מרצה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מתגורר בשדרות
לפנייה לכתב/ת 
