תעודה ללא תהודה

וזה לא שלא היה מה: “הגלויה האחרונה" המרגש של סילבן ביגלאייזן, שהקרנותיו הספורות בסינמטקים עברו כמעט ללא תשומת לב; "חלום של אידיוט" המקסים של דני סירקין ששודר בערוץ 8 של הכבלים; או "המלחמה הראשונה שלי", יומן מלחמת לבנון השנייה של יריב מוזר, שהוקרן משך זמן קצר בסינמטק תל אביב.

מתוך “הגלויה האחרונה" המרגש של סילבן ביגלאייזן

על הרקע הזה, היה כמעט פאתטי לצפות בתכניות המיוחדות שהקדיש הערוץ הראשון (בהנחייתו של אליעזר יערי) לקולנוע התיעודי הישראלי, כקדימון לטקס חלוקת פרסי הקולנוע הדוקומנטרי שייערך מחר (ה'). שכן אלה שטרחו וצפו ביוזמה-טלוויזיונית-מבורכת-בעיקרון זו, התקשו להבין על מה שחו בה הדוברים הנכבדים, ובעיקר – איפה, לעזאזל, אפשר לצפות בסרטים הנדונים. במילים אחרות, ישראל היא אולי מעצמה בכל הקשור להפקתם של סרטי תעודה, אך יוצריהם ויצירותיהם נותרים בה עצמה אנונימיים בעבור רוב רובו של הקהל.

אישי ולאומי

עיון ברשימת הסרטים המועמדים בקטגוריות השונות (החלוקה בתחרות פרסי הקולנוע הדוקומנטרי נערכת על פי פורמטים של הפקה), חושפת שנה ראויה ביותר. זאת, אף כי חבל שכמה מהיוצרים היותר מעניינים בתחום העשייה התיעודית בארץ (הדוקומנטריסט האישי אביגדור וייל, או ניסים מוסק במאי "האזרח נאווי", על דמות בלתי שגרתית בשמאל הישראלי) – נעדרים ממנה.

מתוך "זרעי קיץ" הנהדר של חן לסקר 

אף שיש מי שמזדרזים לפטור את הקולנוע התיעודי האישי כלא יותר מהתעסקות עצמית מנדנדת, הסרטים הטובים ביותר במצבת המועמדים בקטגוריות השונות נענים לז'אנר זה, ומוכיחים אחרת. “הגלויה האחרונה", שבה מדובב הבמאי יליד בלגיה, סילבן ביגלאייזן, את אמו הקשישה שעדיין מתגוררת שם, ויוצר דיוקן מפעים של יחסי אם-בן המבקשים להם תיקון.

או "זרעי קיץ" הנהדר של חן לסקר, שבו שבה המתעדת אל בסיס מדריכות החי"ר שבו התאהבה במפקדת שלה, שבע שנים קודם לכן; וכן "ויהי חושך, ויהי אור" קורע הלב של מני פיליפ ונעם ראובני, המתעד את התהליך הטראומטי של חזרה בשאלה שעברו פיליפ וארבעה מאחיו ואחיותיו; ו"בהמתנה" של רוקיה סבאח הערבייה ישראלית, שבו היא עוקבת אחר המניעים וההשלכות של החלטתה לעזוב את ישראל עם בן זוגה ולעבור להתגורר בספרד.

היבטים מפלצתיים

הקולנוע הפוליטי, זה שבעבר פתח בפני המתעדים המקומיים את שערי הפסטיבלים הבינלאומיים, הולך ודועך בהדרגה. אם לשפוט על פי רשימת המועמדים הסופיים, רק שני סרטים עוסקים בהיבטים המפלצתיים של הנוכחות הישראלית בשטחים: “שלום פלוגה א'”, שבו מלווה הבמאי יניב ברמן במצלמתו את שירות המילואים שלו, ו"לראות אם אני מחייכת" של תמר ירום, זוכה פרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה אשתקד, על האפקט הטראומטי של השירות בשטחים על קבוצת חיילות.

מתוך "לראות אם אני מחייכת" של תמר מרום

בשני הסרטים ניכרת הנימה הצדקנית שעוטים על עצמם יוצרים מן השמאל הישראלי הליברלי. בסרטו של ברמן ממצב עצמו היוצר כאילו מחוץ לאירועים, הכוללים תיעוד מזעזע של מעצר מבוקשים ופריצה באישון לילה לבתי פלסטינים, ובעשותו כן הוא כמו מנקה עצמו מאחריות; ואילו סרטה של ירום לוקה בתסמונת המוכרת של "יורים ובוכים".

איפה גיבורי התרבות?

אף ש"תעלומת אריס סאן", על הזמר היווני שהסעיר את המדינה בשנות השישים והשבעים, ו"סטפן בראון", על יצרן הפרוות התל אביבי המיתולוגי, אינם סרטים גדולים – יש בהם כדי להעיד על חשיבותו של הקולנוע התיעודי כאן באשר לעיצובם של דיוקנאות תרבותיים. למעט "זוהר" שייצר ערן ריקליס מ-93', לא ממש הופקו בארץ סרטים עלילתיים שהעמידו במרכזם איקונות מקומיות. איפה, למשל, הסרט על דן בן אמוץ, ומה עם הסרט על עופרה חזה?

העובדה ששני סרטים אלה, וכן הסדרה התיעודית "פשה", על אודות מלך הבידור הישראלי, אברהם דשא פשנל, בבימויה של בתו, שירילי דשא – מועמדים כאן (אשתקד הופק גם “מחכים לגודיק” של ארי דוידוביץ' על עלייתו ונפילתו של האמרגן האגדי), מעידה על העובדה שגם בתחום זה הקולנוע התיעודי הישראלי רלוונטי יותר מזה העלילתי.

העובדה שרובכם לא צפה בסרטים המתמודדים אומרת דרשני.

הסינמטקים בתל אביב ובירושלים עומדים בסימן התרחבות. אולם אחד מבין חמשת אולמותיו העתידיים של התל אביבי חייב להיות מוקדש להקרנה של סרטים דוקומנטריים, וכך גם אחד מארבעת האולמות הפועלים היום בתוככי הסינמטק בירושלים.

אולי אז, ולכשיגיע היום שבו זכייניות ערוץ 2 וכן ערוץ 10 יחדלו מהתפתלויותיהן הקבועות בניסיון לחמוק ממחויבויותיהן ליצירה המקורית, שהקולנוע התיעודי הוא חלק ממנה – תצפו בטקס הזה ואפילו יהיה אכפת לכם מי הם הזוכים.