"הינך יפה רעייתי, המשיכי להיות מכונת ילדים"
שלא כמו בנצרות, המיסיונריות היהודית מופנית בעיקר כלפי פנים, מה שמטיל משקל כבד על כתפי האשה היהודיה. עליה מוטלת האחריות לספק את הביקוש לילדים, הביטוח להמשך קיומו של עם קטן ונרדף. חייבים לוודא שתמשיך לתפקד. על אהבה ומחמאה
לעומת הנצרות, והרבה לפניה, הציב בודהה את האיכות הסגולית שבכל אדם כדבר העיקרי ואיפשר לכל מי שרצה לבוא וללמוד את הדרך לשחרור. כשהנשים העזו ושאלו אם גם הן יכולות, הוא ענה ללא היסוס "כן" ואיפשר להן להצטרף למסדר, למרות האתגר והקושי שזה עלול היה לייצר לנזירים. בכך ייסד את ה"דת" האוניברסלית הראשונה, כך שהביטוי "בלי הבדלי דת, גזע ומין" צריך היה להירשם כפטנט בודהיסטי. העובדה שרעיון כזה הועלה לפני 2,500 שנה ובתוך ארץ שמקדשת את המעמדות מעידה כמה אומץ היה דרוש לשם כך ועל הקירבה בין התכונות אומץ ויושרה.
לא במקרה הצבתי את ההנגדה בין בודהה לנצרות. היא משקפת את שני היסודות, שתי הרגליים עליהן נתמכת השליטה באשה. אם חששו הקמאי של הגבר מאובדן שליטה בכוח הנשי היא הרגל האחת, אז החשיבה הסקטואלית היא הרגל השנייה; "דם נקי" - הבה נשמור את נשותינו קרוב ואת מאגר הגנים נקי.
מנגד, זו אותה סקטואליות ששולחת את גבריה לאנוס ולהזריע את נשות האויב. זהו יצר הישרדות מוטבע-גנים, שמבטא יפה את המתאם בין היסוד הבהמי-חייתי לחשיבה העדרית.
על הסקאלה הזו בין הנצרות לבודהיזם ניצבת היהדות, היא אם הנצרות, בצמידות לנצרות, ואף מעלה את הרף. אין יותר סקטואלי מ"עם סגולה", ואין סימון יותר ברור מטקס המילה, בו מפקיד עם שלם את עצם מיניותו ופוריותו בידי אל אחד. אך שלא כמו בנצרות, המגייסת את מאמיניה גם מבחוץ ולעיתים אף בכפייה, מופנית המסיונריות היהודית בעיקר כלפי פנים - ועניין זה לבדו כבר מטיל משקל כבד על כתפי האשה היהודיה. עליה מוטלת האחריות לספק את הביקוש האדיר לילדים, הביטוח להמשך קיומו של עם קטן ונרדף.
לתחזק את האשה באמצעות הכוח החיצוני
כך, לאחר שהפכה האשה למכונת ילדים, לוולדנית סדרתית, חייבים לוודא שמכונה זו תמשיך לתפקד ביעילות. מאחר
שבשטף הגועש של לידות בשרשרת, טיפול בילדים והחזקת המבנה המשפחתי על זוג כתפיים, מחוּלל המרחב הפנימי העדין בו מלבלב פרח הנשיות, יש לחזק ולתחזק את האשה באמצעות הכוח החיצוני - המחמאה. על מנת שהבעל יוכל להמית עצמו באוהלה של תורה בזמן שהיא נקרעת עם הילדים, סיפקו חכמי הדורות את המחמאה ככלי היעיל ביותר.
ואם מחמאה ספונטנית היא פרח בגן הזוגיות, הרי שהמחמאה המובנית, המחמאה ה"יהודית", היא עוגיה פבלובית. מצוייד בחוכמת סוחרים, אותה חוכמה שייצרה עבורנו את דימוי ה"שיילוק" המפורסם של שייקספיר, ידריך הרב המנוסה את האברך שזה התחתן כיצד להחמיא לאשתו, וכמה שיותר: גם לנשים יש אגו, לא רק לנו. אם תדע לפרוט עליו נכון, תבטיח שלום בית למרות העומס הגדול.
יש עורמה פוליטית בלתי מבוטלת מאחרי הרעיון שפוטר את האשה מקיום רבות מן המצוות. לפזז לפני ארון ה' יכולים רק אלה שהגיעו קלים, לא אלה שסוחבים את הארון על גבם.
וכשהמחמאה היא מובנית כל כך ומניפולטיבית כל כך, אז האהבה המועברת דרכה צריכה לשאת אופי דומה. וכמו בטבע, בו היצורים החלשים ביותר הם גם בעלי התחפושות המתוחכמות ביותר, כך גם ביהדות התחפשה גישה עמוסת פחדים ומצפון רע ולבשה מסיכה של "נתינה" ו "אהבה", והרחיקה אפילו עד "בלא תנאי".
אהבה? בלא תנאי?
בואו נבדוק:
אוהבים את הבן כל עוד הוא מניח תפילין, אבל אם יחזור בשאלה עלולים לקרוע עליו קריעה. הוא משול למת.
אוהבים ומעריכים את האשה המגדלת שבעה ילדים (עשרה? 14?) ומדליקה נרות בזמן. אך אם תמעד ותחצה את הקו, הקו של הבעל ורבניו, היא גמורה: ינדו אותה, יקחו לה את הילדים ואילו סביב הבעל תתגייס סביבה תומכת ומחזקת.
כי יש מודל לחיקוי, מודל ראוי לשמו: שרה הרי אהבה את אברהם, מספיק בשביל לתת לו את הגר שתייצר עבורו דור המשך, אך כשנולד יצחק הופכים ישמעאל ואמו, הרחם להשכרה, למיותרים ומציקים, ושרה מצווה להשליכם אל מותם. ואברהם, אבי האומה, שאמור לאהוב את ישמעאל, איך הוא מגיב? הוא מקבל חותמת של אלוהים על גזר הדין – ומשליך.
אז כעת אנו מבינים את מי "אוהבים" פה באמת, בלא תנאי ובלא גבול, גם כשבשמו נטבחות ונקברות אלפים מבנות מדין השבויות, חסרות המגן, על הסכין (את הבתולות, מכל גיל, שמרו כמלקוח, בשם מאגר הגנים).
"יראת השם ואהבת השם".
כל כך הרבה יראה. כל כך מעט אהבה.
האימייל של שמעון
