"למה הנטל נופל רק על הילדים שלנו?"

כאשר בני, שהיום הוא חייל, נולד, אמרנו לעצמנו "עד שיגיע לגיל גיוס בטח יהיה שלום, אין לנו מה לדאוג". התבדינו. כשהיה בן 10 אמר לי הילד, שאמור היה להיוולד לשלום, "אני לא רוצה ללכת לצבא, אני לא רוצה למות". חיבקתי אותו חזק "גם אני לא רוצה", אף הורה לא רוצה, זה הופך להיות הסיוט של החיים.

בגיל 16 אמר הנער שהוא צריך להתגייס לצבא ולעמוד במחסומים, כי שם צריך אנשים עם ערכים שיעשו את העבודה הקשה והחשובה, ברגישות שלא תלבה את השנאה.

בגיל שמונה עשרה וחצי הוא התגייס. ליוונו אותו לבקו"ם חיבקנו אותו חזק חזק, ואני בכיתי. לא יכולתי להתאפק, הרגשתי כאילו במו ידי אני עוקדת את בני יחידי אשר אהבתי. אבל הוא הלך ברצון. לא מתוך התלהמות ולא מחוסר ברירה. הוא ידע בדיוק מדוע הוא מתגייס לצבא.

היום – כל אחד לעצמו! 

חלוקת פרחים למתגייסים

כאמא לחייל וכאזרחית מעורבת, לא יכולתי להישאר אדישה. היה לי ברור שאני חייבת לחבור לקבוצה הזו, ולהפגין יחד איתם הזדהות ועשייה. זה היה ביום שישי לפני שנה, 30 מעלות בחוץ, 'קניון עזריאלי' מפוצץ באנשים אדישים העסוקים בקניות. באותה שעה מעבר לגשר פגשתי לראשונה קומץ הורים ואזרחים מן השורה, שמחתימים את העוברים והשבים על עצומה הקוראת לשרים, לשנות לאלתר את המצב באמצעות חקיקה שתביא לכך שכל אזרח כל אזרח ישראלי, יישא בנטל וישרת שרות צבאי, לאומי או אזרחי. באותו רגע הצטרפתי.

כך קם למעשה "הפורום לשיווין בנטל" שסחף אליו מאות אזרחים מכל הארץ בכל הגילאים ומכל קשת החברה הישראלית. תנועה חוץ פרלמנטרית הדוגלת בסולידריות חברתית. התנועה שלנו הוקמה לנוכח מציאות של אי שוויון חריף בתרומה למדינה בסדיר ובמילואים. העובדה שישנם מגזרים הנהנים מפטור גורף, או קונים את הפטור בדרכים שאינם כשרות, מקוממת אותי באופן אישי כאם וכאדם. אפליה זו בין דם לדם היא בלתי נסבלת, ואיני יכולה להשלים עימה עוד.

הכותבת זהרה ברגר צור, היא חברת הנהלה בפורום לשוויון בנטל.

גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.

לקריאות נוספות לסדר:

"נשים קטנות"

"מי מפקח על המפקחים?"

"דירה להכעיס"  

"מציאות יומיומית של תקיפה מינית"

"זהירות, אלימות גזענית מחלחלת"