משחקים במחבואים

כותב חייב לדעת מה הגבולות שלו, כדי שיוכל לעבור אותם. יורם קניוק עשה מזה מפעל חיים. הכוח שלו כסופר תמיד היה האופן שבו הוא קורא לדברים בשמם. לא מייפה, לא מתחסד. גם בגיל 78 הוא חד וחלק. "אני חושב שרוב האמנים בעולם הם גם פושעים. אם אתה לא כותב משהו נעים כזה, שכולם אוהבים, אז יש בזה המון חטא, והמון קסם שבחטא. אני לא יכול לכתוב על גבר שקם בבוקר, ואשתו אמרה לו ככה, ואז הם התגרשו והילדה שלהם בכתה. זה לא מעניין אותי. אני כל הזמן נתפס לדברים שהם בקצה של הגבול של המותר‭."‬

'קסם על ים כינרת' (הוצאת ידיעות ספרים) חוצה את הגבול הזה כמה פעמים. זה אחד הספרים הכי קיצוניים של קניוק, והוא אפילו לא לגמרי כתב אותו. ככה בכל אופן נכתב על העטיפה כשהספר יצא במקור, לפני 15 שנה, בהוצאה קטנה בשם תג. קניוק כתב אותו אז תחת שמה של הגיבורה שהמציא - רויטל בק. המו"ל, מריו וינשטיין, שקרא את כתב היד של הסופרת האלמונית, אמר אז: "יש לי חשד רציני שהיא דתייה‭."‬ זה לא היה הספר הראשון שקניוק כתב בשם בדוי: קדם לו 'ערבי טוב‭,'‬ שעורר גלים כשהתפרסם ב‭'83-‬ תחת השם יוסף שרארה. "והיה גם ספר בשם בדוי שכתבתי להוצאת מזרחי, תמורת 100 לירות, ואני כבר לא זוכר איך קראו לו ומה היה כתוב בו‭,"‬ הוא מספר. "זה היה בשנים שמכרו בקיוסקים ספרות קלוקלת, ואני נורא נהניתי לראות את הספר שלי שם".

קניוק. אף אחד לא ידע (צילום: נעמה פיריץ) 

עד לפני חמישה חודשים אף אחד לא ידע שרויטל בק היא בעצם קניוק. "לא משפחה, לא חברים, אפילו אני כבר שכחתי ממנו. אני לא יודע למה, אבל בספר הזה החלטתי לשחק עד הסוף. אני זוכר למשל שיצאו שתי ביקורות על הספר. אחת היתה דווקא לא רעה, והשנייה היתה רעה מאוד. כתבה אותה חברתה הטובה של בתי. באתי לבקר אותה אחרי שהביקורת התפרסמה, והיתה לי הרגשה נהדרת של הסתתרות, מפני שהן לא ידעו שזה אני‭."‬

למה כתבת אותו בשם בדוי?

"את כל הספרים שלי רציתי לכתוב בשם בדוי. מאז שאני ילד אהבתי לשחק במחבואים‭."‬

המשחק נגמר לפני כמה חודשים. חבר שמע במקרה על הספר וביקש לקרוא אותו. "חיפשתי בשבילו עותק, אבל לא היה לי. התקשרתי למריו, והוא מצא כמה עותקים בבוידם. נתתי לחבר שלי לקרוא, הוא נתן לבנות שלו ולאשתו ולעוד כמה חברים, וכולם התלהבו. הוא אמר לי 'למה שלא תוציא את הספר מחדש‭,'?‬ וזה מה שעשיתי‭."‬

אם צריך לתמצת במשפט את 'קסם על ים כינרת‭,' ‬אפשר לומר שהוא שואל איך מרגישים כשלא מרגישים שום דבר. זה התחיל מהרצאה שקניוק נתן מול תלמידי תיכון, ובסוף דבריו התעניין למה בני אדם אוהבים כל כך סרטים אלימים. "נעמדה ילדה יפה מאוד, עם שיער שחור ועיניים כחולות, ואמרה: 'מפני שאלימות זה סקסי‭.'‬ כשהגעתי הביתה המצאתי בראש שלי את רויטל בק ונתתי לה לכתוב את הסיפור‭."‬

הגיבורה, בחורה בת ‭,17‬ קמה בוקר אחד והורגת את ההורים שלה במגהץ. אחר כך יושבת וצופה, מתפעלת, איך הדם זולג. בפרק הראשון היא מספיקה לרצוח ולרשת, להזדיין עם בחור וללעוג לו, להסית נערות אחרות לקרוא את סלינג'ר, להתאהב בעובר שצף בתוך צנצנת פורמלין, להתבודד ולפתות לסירוגין, וכמובן להשתעמם מהכל. זה נמשך אותו דבר, רק הרבה יותר גרוע. היא נכנסת חזק לאלכוהול, מחליטה להיות זונה, מפסיקה אבל ממשיכה לרצוח, ושומעת המון מוזיקה קלאסית בחברת אהובה, העובר המשומר. ככה היתה נראית תקופת ההתבגרות של בילבי אילו עברה לגור בדולי סיטי.

"תראי, הייתי במלחמה הכי נוראה שהיתה לנו, עשינו דברים מכוערים, אבל אף פעם לא ראיתי חייל יורה בעצור כפות שהקצין מחזיק. זה אז לא היה. זה יכול לקרות רק כשאנשים לא מרגישים שום דבר ויש המון סתמיות באוויר. ואז ילדה גם יכולה לקום בבוקר ולהרוג את ההורים שלה במגהץ. היום, אם אדם עצוב, או כועס, או חרד, הוא לוקח כדור. יש אפשרות לא להרגיש דברים בגלל כל הכימיה שיש מסביב, וזה נורא מסוכן‭."‬

למה?

"כאב הוא גם טוב, מפני שהוא מלמד משהו. הוא שומר אותך חי. אחרת אתה צופה בחיים שלך במקום להרגיש אותם. עמוס עוז סיפר פעם שבאולימפיאדה היוונית היו מעמדות: הכי נמוכים היו הלודרים והמתאבקים, מעליהם היו המצביאים, אחר כך היו הצופים. והיה עוד מעמד יותר גבוה: הצופים בצופים. זה נשאר חרוט אצלי. הצופים בצופים הם אנשים שכבר לא מתרגשים מהמציאות עצמה. הם צריכים לראות איך אנשים אחרים מגיבים אליה, כדי שמשהו מזה יחדור אליהם. זה מזכיר לי את הריאליטי של היום. גם ב'הפוליגרף' זה כך: אתה צופה באופן שבו אנשים אחרים מזדעזעים, כדי שגם אתה תוכל להזדעזע.

"הצעתי לעשות ריאליטי על אנשים שמתאבדים. שמעון פרס ינחה את זה, הוא אוהב להיות בטלוויזיה. יגיעו 20 משתתפים, ואז הם יקפצו, ומצלמות ילוו את הנפילה מהגג, והצופים בבית ישפטו מי מת הכי יפה. אני חושב שלראות אדם קופץ למותו זה יותר מעניין מלשמוע אותו מתוודה על בגידה. יהיו לזה המון פרסומות".‬

אז אתה חושב שאנשים היום מרגישים פחות?

"לפני כמה זמן, כשהיתה אופנה של מכנסיים נמוכים, הייתי הולך עם הכלב בשדרה, וידעתי על כל בחורה איזה תחתונים היא לובשת. למה אני צריך לדעת את זה? בשביל מה? חייתי כל כך הרבה שנים ואהבתי בחורות, ואף פעם לא ידעתי איזה תחתונים הן לובשות. אז מראים הכל, אבל לא חושפים כלום, כי בפנים ריק. זו תרבות שמונעת מתחושה של סתמיות. ואז צריך מוזיקה נורא רועשת או סמים כדי להרגיש משהו. הדור שלי לא היה צריך סמים כדי להרגיש משהו. זה לא שהיינו יותר תרבותיים, פשוט סף הריגוש שלנו היה נמוך יותר. כשמרגישים חלולים בפנים, צריך כל הזמן משהו חזק מבחוץ שימלא את זה‭."‬

טוב, זה לא ממש דבר חדש.

"נכון. כשהסתובבתי בניו יורק בשנות ה‭50-‬ ראיתי המון צעירים שהזריקו הרואין. הסתובבתי עם צ'רלי פרקר, שהיה לגמרי היי, וריחמתי עליו. הוא לעס כדורי אספירין כי הגוף שלו לא עמד בזה שאין מנה. היה לו הכל - מוזיקה, הוא היה מוכשר, הוא היה גאון. אבל משהו היה חסר לו. גם לי, אם לא היתה הכתיבה, בטח הייתי יוצא מדעתי‭."‬

המזל הוא שהיתה לו הכתיבה, וכך הוציא אחרים מדעתם. מפתה קוראים, בלשונו החותכת, לנוע החוצה מהגיגית החמימה שבתוכה הם יושבים. מ'חימו מלך ירושלים' ו'אדם בן כלב‭,'‬ דרך 'חיים על נייר זכוכית' ועד 'על החיים ועל המוות' - יש בספרים של קניוק משהו מקאברי, מורבידי, אסור, מזעזע. הדברים תמיד הוגשו חכם וצנוע, ואמרו משהו אמיתי על החיים, כך שאי אפשר היה להתנגד לזה. קשה לחשוב על עוד סופר בשיעור קומתו שיכול לכתוב פסקה כמו זו מתוך

'קסם על ים כינרת‭:'‬ "רוב האנשים משעממים. אני צריכה זיונים בשביל הרגע הזה שהגבר מעקם את הפנים שלו, או צועק או מושך לי בשערות. הייתי שוחטת אותם. את מי שלא יהיה‭."‬ או כמו שהוא כותב במקום אחר בספר: "ספרות נוצרת כדי שלא יבינו אותה, כדי לבעוט בתחת של מה שכן מובן‭."‬

נראה שאתה נהנה להיות קיצוני.

"זה לא שאני נהנה להיות קיצוני. אני קיצוני. אין לי ברירה. אני מוכרח. הייתי רוצה להיות באמצע כזה, נוח לבריות, נעים. אבל אני לא יכול. הכתיבה שלי תמיד היתה של פושטק. אני לא יכול לכתוב ספרים שיהיו עשויים טוב מבחינת המיומנות הספרותית. לספרים שלי תמיד לקח המון זמן עד שהכירו בהם. אני לא מאשים אף אחד, אני פשוט לא שייך כנראה לספרות הקאנונית. אני גם לא מתייחס לעצמי בהדרת כבוד. כשהייתי ילד נורא אהבתי לראות את הסנדלר עובד, איך הוא מחזיק

את המסמרים בפה ומתקן סוליות. ככה אני מתייחס לכתיבה. אני כותב ספרים כמו שנגר עושה ארון. עכשיו תראי, אני בן 78 ולא קיבלתי פרס ישראל, ואני כבר לא אקבל פרס ישראל כי אני לא מספיק טוב בשבילם. בפעם הבאה שיחלקו אני לא יודע אם עוד אהיה בין החיים‭."‬

לפני שנה, בראיון שהתפרסם כאן כשיצא ספרו האחרון 'על החיים ועל המוות‭,'‬ קניוק פירט בדקדקנות כיצד הוא מתכונן למותו והצהיר שלא יכתוב עוד. עכשיו מתברר שהוא לא עומד במילה. "הסרטנים שלי עזבו אותי במנוחה לבינתיים‭,"‬ הוא אומר, ושומר על שגרת יום פעילה שכוללת כמה שעות כתיבה יומיות בדירתו מצוירת הרצפות שבמרכז תל אביב. הפעם על זכרונותיו ממלחמת העצמאות, שאמורים להתפרסם בעוד כמה חודשים.

"אני כותב על המלחמה במשך 59 שנים, ועד עכשיו לא הצלחתי לעשות את זה בצורה רציפה. התחלתי בשנת ‭,'49‬ עבדתי אז על ספינת המעפילים פאן-יורק. כתבתי ספר של 50 עמוד, קראתי לזה 'החברים של בני‭.'‬ היה בו המון דם. כל מי שקרא את זה שנא את הספר. אמרו לי 'אין לך כישרון לזה, תמשיך לצייר‭.'‬ אז הפסקתי לכתוב להמון שנים‭."‬

בינתיים הוא ממשיך להתמצא בענייני התקופה, ממעטפות של כסף ועד לתוכניות ריאליטי. כמו שהוא מעיר ב'קסם על ים כינרת‭,'‬ "חלק מהשינקינאים הם חתיכים ונחמדים, וחלק מהם הגיעו מחנות יד שנייה‭."‬ רק דבר אחד ממשיך לבלבל אותו: "יש יעל בר זוהר ויש מיכל ינאי. אני לא מצליח להבדיל ביניהן‭."‬

לא נורא. ואיך היה לכתוב ספר שלם בתור אישה?

"אהבתי את זה. מה שמעניין אצל נשים זה היכולת שלהן לא לאהוב. זה כוח עצום, כמו שהיה למכשפות מימי הביניים - נשים שהיה להן הכוח לא להזדקק לגברים. נשים תמיד מפחידות גברים, אבל מזה גברים פוחדים במיוחד - שאישה יכולה לשכב איתם כל היום ולא לרצות אותם, בניגוד לגבר שחייב לרצות אישה כדי לשכב איתה. רציתי לכתוב מתוך אישה כזו. היא התרוצצה לי בראש יחד עם המון דמויות אחרות שחיות לי בראש. אני ממציא אוטוביוגרפיות, זה כל מה שאני עושה. ואנשים אוכלים את זה, מה אפשר לעשות. אבל בעצם אני מסתכל דרך אחרים כי אני לא אוהב את עצמי. עד היום אני לא מרוצה ממי שאני‭."‬

מה בכל זאת אתה כן אוהב בעצמך?

"אני יודע להשתנות‭."‬