אהבה עברית נוסח 1929
סיפור חייה של המשוררת הנוצריה-עבריה המופלאה אלישבע, שזכתה להצלחת ענק בישראל בשנות ה-20, מרתק לא פחות מהרומן המצוין שלה "סימטאות" – שנכשל. עכשיו הוא מופיע מחדש, עם כמה בעיות נלוות
היא נולדה ברוסיה להורים נוצריים תחת השם "יליזבטה", אבל כבר כנערה למדה עברית. היא כתבה ברוסית שירי אהבה ליהדות, קראה לעצמה "אלישבע", ועלתה לארץ ישראל בשנת 1925 כשהיא בת 27, ולמרות שלא התגיירה ברבנות, לא היתה עברייה ממנה. לא במקרה דבק בה בצעירותה הכינוי "רות שעל גדות הוולגה".
רות שעל גדת הוולגה היתה להיט ספרותי ענק בישראל של שנות העשרים. ספר שיריה הראשון בעברית נמכר ב-6,000 עותקים (יותר מ-100,000 בהשוואה לגודלנו היום). גם מופעי הקראת השירה בארץ וברחבי אירופה שארגן לה בעלה (הפעיל הציוני והמו"ל שמעון ביחונסקי, חבר נעורים של ברנר וגנסין) זכו להצלחה אדירה.
בכל זאת, דווקא הרומן שלה "סימטאות", הרומן הישראלי הנשי הראשון, שפרסמה ארבע שנים אחרי עלייתה, נכשל באופן נחרץ. בשנת 32' מת בעלה בפתאומיות ומכאן הידרדר מצבה במהירות, והיא עברה לגור עם ילדתה בעוני גדול ובבדידות בצריף בשכונת מונטיפיורי. היא חיה מקיצבה זעומה שארגן לה חיים נחמן ביאליק. בגיל 61, שנה לאחר קום המדינה, היא מתה מסרטן. קברו אותה בכנרת, ליד רחל, אחרי שערורייה שהקימה חברא קדישא.
עכשיו "סימטאות" מופיע מחדש, אולי לתת עוד צ'אנס, אולי לצורך תיקון היסטורי. העברית אמנם התיישנה בחלקה, אבל הרומן עדיין צעיר, חיוני, עמוק, בעל גדולה אמיתית, וגם לא נגמר בהפי-אנד רומנטי מהסוג המקובל. ייתכן שבאמת הספר הזה נולד בזמן לא מתאים.
מתגנדרת מתוך תענוגה
במרכז הספר עומד סיפור האהבה, המתרחש בחוגים הספרותיים של מוסקבה בשנות העשרים. לגיבורה ליודמילה, משוררת יפה בת 25, יש כמה מחזרים להוטים, אבל לבה הולך דווקא אחרי דניאל, סופר יהודי צעיר ונשוי הממגנט אותה בשכלו החד ובחלום הציוני הגנוז שלו. היא שוכרת אותו כמורה לעברית. העובדה כי הוא נשוי לא ממש מפריעה, והשאלה הגדולה של הספר היא עד כמה השניים ירחיקו באהבתם.
החוזק של הסיפור נובע קודם כל מאיכות גיבוריו, מהעומק הרוחני ומרוחב הדעת שלהם, מחתירתם לאמת ומתשוקתם להתאהב בלב שלם. חוזק נוסף הוא האיכות המשוררית של אלישבע; היא ניכרת לא רק בקטעי השירה הספורים בספר, אלא גם בפרוזה הציורית ("רגע חלף חיוך מהיר על שפתיה, כעין זנב של לטאה שהתפתל ונחבא שוב"), ובתיאור האנשים שיש בו תמיד איזה שיקוף פנימי: "כמו בחזיון פנס קסם (...) רפרפו נגדו רגע פני טָסְקה הצוחקת ומתגנדרת מתוך תענוגה, ופני זוֹיָה החיוורים, בשקר צביעותם וביפי צערם הגדול".
לא מבזבזים רגשות על שופינג
מעניינת במיוחד היא הדלות שבה שרויות רוב הדמויות; הן משתכרות מהיד אל הפה ומתגוררות לרוב בדירות צרות וקודרות. אחת הדמויות המרכזיות אפילו מסתובבת כל הזמן באותה שמלה לגופה. הדלות החומרית הזאת לא רק שאינה פוגמת בשמחתם ובעלומיהם של הדמויות, אלא היא אפילו מבליטה על פי דרכה את העושר הרגשי. כאן, בקיצור, לא מבזבזים רגשות וזמן על שופינג.
גם מעמד היהודים בתקופה ההיא, כמה שנים לאחר המהפכה הקומוניסטית, מפתיע ביוקרתו המסוימת. האנטישמיות אמנם מבצבצת ברקע, אבל היחס ליהודים, לעברית ולציונות, לפחות בשכבת האינטליגנציה, הוא אוהד, רומנטי וסקרני, כאילו קלטו את מהפכת העם העתיק המתחדש לנגד עיניהם.
אחד המשוררים עוסק בתרגום 'תהילים' לרוסית, ונערה סוערת אחרת (זו עם השמלה היחידה) אומרת לגיבור: "אולי חפצת לשאול אם אינני יהודייה במקצת? לדאבוני, לא!" דווקא דניאל נשמע מפוכח בקשר ליהודים, כשהוא קובע: "עמנו הוא האריסטוקרט הכי גדול בין אומות העולם, אבל אנחנו פלבאים גמורים".
אבל כאן אולי מונחת אחת הסיבות לכישלון הספר בזמנו: בניגוד לאלישבע, שהלכה עד הסוף עם העבריות שלה, דניאל, הגיבור היהודי ברומן נשאר ברוסיה והתלהבותו הציונית שוככת. גם ההתמקדות של הספר באהבה, שהיא מטבעה עניין פרטי, לא קלעה כנראה לרוח הימים המגויסים והקיבוציים ההם בארץ ישראל הנבנית.
במלתעות המיגדר
במציאות הישראלית היום בוטלו לכאורה חלק מהסיבות שהפריעו אז להתקבלות "סימטאות", ומנחם פרי, עורך הספר, שעשה כאן יחד עם דנה אולמרט מעשה מו"לי גדול, מקווה כי הפעם הוא יזכה ל"עשרות אלפי קוראים". בכל זאת, למרות הופעת הספר במהדורה "מתוקנת וערוכה קלות", נותרו בו כמה מהמורות שפה שקורא לא מיומן יתקשה לצלוח. חלקם מילים ששינו משמעות מאז, כגון "מבטא" המופיע כאן במשמעות "ביטוי מילולי", או "ראיון" שכאן משמעותו התראוּת-רומנטית, וחלקם מילים שפשוט התיישנו, כגון "הלזו" (זאת), "פפירוסה" (סיגריה), קורחה (קרחת), אי-מוצלח (לא מוצלח).
אז אם כבר "עריכה קלה", אולי כדאי היה לעברת מחדש את עשר-עשרים המילים הארכאיות הנפוצות בספר (עם הערה המפרטת מהן המילים המקוריות שהוחלפו), ובכך לעשות את הטקסט לנגיש יותר, לפחות בדלת הכניסה שלו.
ואחרון: דנה אולמרט כתבה לספר אחרית-דבר מרתקת, אבל היא שוגה מאוד בניסיונה לרתום את הרומן לאידאולוגיית המיגדר האופנתית, ולהציג את הגיבורות כנאבקות בגברים שפוחדים מ"נשים בעלות כוח אינטלקטואלי". להיפך, העומק האינטלקטואלי של הגיבורה ושל שתי המשוררות גיבורות-המשנה הוא מרכיב מרכזי בקסמן הגדול בעיני הגברים בסיפור.
וכיוצא בזה טענתה כי המשוררות העבריות בנות דורה של אלישבע - רחל, אסתר ראב ויוכבד בת מרים (אלה ארבע "האימהות המייסדות" של שירת הנשים העברית, כהגדרת דן מירון בספר המצוין שהקדיש להן), התמודדו תדיר בשירתן עם "המתח המגדרי". לדעתי, כדאי להניח למשוררות העמוקות האלה מן הקלישאות הסוציולוגיות. אלישבע היתה דמות חלוצית מופלאה בתחייה הרוחנית שלנו (גם בתנ"ך, אגב, אלישבע היא אחותו של נחשון בן עמינדב הנחשוני והחלוצי), שכתבה כאן סיפור אהבה מורכב ומעודן. למה להכפיף אותה ואת סיפורה למכלאת המיגדר?
"סמטאות" מאת אלישבע, הוצאת הספרייה החדשה, 355 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
