אני לא צריכה מיליונר, אבל לא רוצה שכונת עוני
חשבתי על זה הרבה, כמה זה מגעיל כביכול "לפסול" אדם בגלל שאין לו עבודה מסודרת, והגעתי למסקנה שאין בזה שום פסול. בניתי את עצמי, פיתחתי קריירה שהיא אמנם לא קריירת חלומותיי אבל עוזרת לי לסגור את החודש, וזה מה שחשוב. זה חשוב עכשיו כשאני לבד, וזה בטח יהיה חשוב כשיהיו לי ילדים
כבר בגיל 14 יצאתי לעבוד, כדי שיהיה לי כסף לבזבוזים, לקנות לעצמי דברים שאני רוצה, לצאת לטיולים (אז הם עוד היו בארץ, אין ספק שבחרתי תחביב יקר למדי), לשלם על יציאות, סרטים וכן הלאה. מאוד אהבתי את הרעיון שיש לי כסף שהשגתי בזכות עצמי ושאני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה. זה נותן משמעות אחרת למילים "חופשי זה לגמרי לבד".
אני לא תופסת מעצמי בחורה חומרנית, ממש לא, אבל אני גם לא חולמנית, לפחות לא בהבטים מסויימים של המציאות. העולם של ימינו מבוסס על כסף, אתה מוציא את האף מהבית (שגם הוא עולה כסף) ואתה כבר פותח ארנק. אני גם מודעת לכך שכסף לא יכול לעשות אותך מאושר, אבל כסף בהחלט עושה את החיים קלים יותר, והוא אמצעי להשיג דברים שגורמים לך להיות מאושר. ולכן אני עובדת. עובדת ועובדת ועובדת. אולי בגלל שאני יודעת שאני בחיים לא אסתכל על גבר כעל ארנק, וגם בגלל העובדה שאני כן מוצאת סיפוק מסויים בעבודה, גם אם היא לא משאת חלומותיי, אין לי טענות או מענות לגבי המצב. זה המצב, אני מקבלת אותו, כסף הרי לא גדל על עצים.
בעולם ורוד הייתי מטיילת בעולם ומציירת ארנבים
בעולם ורוד הייתי מקבלת משכורת מבורא עולם רק על העובדה שאני קיימת בעולם הזה, באמת, אני חושבת שמגיע לי. הייתי מטיילת בעולם ומציירת ארנבים מזדווגים בשלל תנוחות כשמאחוריהם שלל נופים מתחלפים, לומדת באוניברסיטאות שונות ומשונות, בלי הצורך ללכת למבחנים בסוף סמסטר או לסיים תואר, ואולי גם מוציאה לאור ספר או שניים לאחר שהסתגרתי כמה שנים באיזו דירה נובורישית בלונדון בזמן שאני מחכה שתיפול עלי המוזה. זה בהחלט היה עושה אותי יותר מאושרת מלשבת מול המחשב ולשחק עם הפוטושופ כדי להפוך נשים רזות לרזות יותר, שלא נדבר על כך שזה מנוגד לחלוטין לאמונות הפרטיות שלי לגבי מה זה עושה לנערות צעירות בכל הקשור לתפישת הגוף שלהן. אבל העולם לא ורוד. ובורא עולם לא יכול לפרנס אותי כל החיים. כסף, כאמור, לא גדל על עצים.
אני האדם האחרון, או שנגיד בין האחרונים, שיפסול אדם אחר בגלל עבודה מסויימת, השכלה מסויימת, או חשבון בנק. האמת היא שדווקא מקצועות שלאחרות נראים מאוד מרנינים ומושכים, כנראה בגלל פוטנציאל הכסף שיש בהם, לי עושים קצת רע, אולי כי אני מסתכלת יותר על הנפש. אם אדם אומר לי שהוא עורך דין אני ישר אשאל באיזה תחום ספציפי הוא מתעסק, ואם זה מתקשר לרפש.
אבל מה שכן, אדם שגם בגיל 30 עדיין מאוד נהנה מרעיון הפיטר-פן, לדוגמה לעבוד כמה שעות, כמה ימים בשבוע, ואז לנגן כל הלילה, כי הוא עוד יעשה את זה בגדול יום אחד, או אחד שעוזב עבודה אחרי עבודה רק בגלל שזה לא כל כך נוח או נעים לו, לא מדבר אלי יותר. זה נראה לי ילדותי, אסקפיסטי וקשור יותר לפינוק מכל דבר אחר, והאמת, מי מבטיח לי שאם דברים יהיו קצת לא נוחים או לא נעימים בינינו, הוא לא יקום ויילך?
חשבתי על זה הרבה, כמה זה מגעיל כביכול "לפסול" אדם בגלל שאין לו עבודה מסודרת, והגעתי למסקנה שאין בזה שום דבר לא בסדר. אני בניתי את עצמי, פיתחתי קריירה שהיא אמנם לא קריירת חלומותיי, אבל עוזרת לי לסגור את החודש, וזה מה שחשוב. זה חשוב עכשיו, כשאני לבד, וזה בטח יהיה חשוב בעתיד, כשיהיו לי ילדים. בנוסף, זה לימד אותי פרק אחד או שניים על עצמאות, אחריות, התבגרות והתגברות. אדם אחר שלא מסתכל על העולם, החיים, באותן העיניים כמוני, אני מצטערת, תהייה לי בעיה איתו. רגע, לא. אני לא מצטערת, ולא מתנצלת. זה נראה לי אלמנטרי.
מותגים וכל עניין ה"שופוני" זה ממני והלאה
תקראו לי פרינססה, תקראו לי גולד-דיגרית, תקראו לי מה שאתם רוצים. האמת, במקרה הזה אני פשוט אצחק לכם בפרצוף. מותגים וכל עניין ה"שופוני" זה ממני והלאה. כבר הייתי בקשרים עם גברים שהרווחתי יותר מהם, ואפילו עם
אחד או שניים שדי חיו על חשבוני. אני מקיימת את עצמי, משלמת על עצמי, ומתנה שנבנתה ביד, תוך כדי מחשבה ורגישות, "קונה" אותי הרבה יותר מיהלום. חוץ מזה, בואו אשאל אתכם איך אתם הייתם מקבלים, או מה הייתם חושבים, על אשה שלא ממש עובדת ולא מקיימת את עצמה.
נכון, כסף לא יכול לקנות לך אהבה, אבל מחסור בכסף בסופו של דבר בהחלט יכול להעיף אהבה מהחלון. וכסף לא גדל על עצים. נקודה.
אני לא צריכה הרבה, אני ממש לא צריכה שכונת פאר, אבל אני בהחלט לא מעוניינת בשכונה של עוני. אני מעוניינת בשכונה שיש בה ילדים כמוך וכמוני...
לפנייה לכתב/ת 
