ברכת כהנים
הזמר קובי פרחי לקח קרוואן וארבעה חברים ונסע באירופה בעקבות אלילו לאונרד כהן. אחרי שחצה ארבע מדינות בשביל שלוש הופעות, הוא מספר איך שמע את המאסטר שלו שר
לפני חודש וחצי ריחפה לה שמועה שלאונרד כהן עתיד לצאת לסיבוב הופעות עולמי. הדבר הפך לשיחת היום בחבר'ה. לאונרד הרי תמיד שם, בפסקול הזה של החיים שלנו. הוא הרי הגורו שלי, זה שבלי להכיר אותי מלווה אותי בכל כך הרבה רגעים בחיים; האדם שהמילה שלו היא כמו חץ של אש לתוך פתיל הנר שבלב.
סיכמנו, אני ועוד ארבעה חברים (בוקו, צ'יקוני, שלי ודוגי), לטוס לעיר כלשהי באירופה, לקחת חדר במלון ולתפוס הופעה. הרעיון נפסל מהר: הוא פשוט מדי בשבילנו. צריך משהו טיפה יותר מורכב והרפתקני. בינתיים פורסם שכהן מגיע גם לישראל, במאמר הערצה שכתבתי ל-ynet ציינתי גם את החששות שלי מהביטול של ההופעה בארץ, חששות שלצערי הסתברו כנכונים בשבוע לאחר מכן.
פרחי מוקף בארבעת המוסיקטרים לפני הקרוואן (צילום: שמעון רוזנפלד)
נו טוב, זה קצת ביאס אבל לא נורא, מלכתחילה לא הסתמכנו יותר מדי על הופעה בארץ. העמדנו תוכנית למסע מטורף - ארבע מדינות ב-12 ימים עם קרוון, GPS, שתי גיטרות, אייפודים, שש בש, קפה שחור ושלוש הופעות של הכהן בין לבין. ידענו שזו כנראה ההזדמנות האחרונה לראות את לאונרד כהן על הבמה. הוא אמנם צעיר לנצח, אבל חשוב לזכור שהוא כבר נחת בכדור הארץ לפני 74 שנים. הרי הוא וגם אנחנו חיים רק פעם אחת.
נחתנו בפרנקפורט ונסענו לקחת את הקרוואן, הבית שלנו לשבועיים הקרובים. באחת בלילה הגענו סופסוף לניס. באתר הקרוואנים פגשו אותנו חברינו הטובים יאניק ונטלי: הוא צרפתי, היא הולנדית. מדובר בזוג מבית היוצר של הלהקה שלי, "אורפנד לנד": הם הכירו בפורום הבינלאומי של הלהקה. הכנו ארוחת ערב ושמחנו לראות שנטלי קנתה לנו חומוס.
פותרים תשבצים
ההופעה של כהן היתה במסגרת פסטיבל הג'ז של ניס, שבין היתר גם אירח את הישראלים אבישי כהן ויעל נעים. מתחם ההופעה נקבע במשטח חול מוקף בעצי זית. בעוד החבר'ה הסתובבו במקום, בוקו ואני נדחפנו פנימה כדי לתפוס מקום טוב בשורות הראשונות. שעה וחצי לפני ההופעה ואנחנו כבר עומדים בשורה הרביעית כמו גלמים, שומרים על הספוט. משעמום, התחלנו לבהות בצרפתים שבמקום, אנשים מכל הגילאים.
אחד, בן 50, עמד באמצע ההמון ופשוט פתר תשבץ. כשההופעה עמדה להתחיל, שאלה אותי אחת הצרפתיות אם אוכל לזוז ולתת לאמא שלה לראות את ההופעה, כי אני גבוה ומסתיר לה. הגעתי איתה להסכם שבו אתחלף עם אמא שלה, בתנאי שתתן לבוקו כמה שאכטות מהג'וינט שלה. עשינו עסק.
לאונרד כהן. הוא ואנחנו חיים רק פעם אחת (תצלומים: Gettyimages)
הרגע הגדול עמד להגיע. בשנים האחרונות אני מסתובב עם אורפנד לנד מסביב לעולם וכבר רגיל לעמוד מאחורי הקלעים ועל הבמה עצמה. כיף לי לחזור ולעמוד שוב בצד השני, עם הקהל. הנה הנגנים מתחילים לעלות לבמה, אנחנו צורחים כמו מעריצות: "הנה הוא!", "לאונרד, אתה הכהן הגדול!". זהו, הוא ואני נמצאים באותו המקום ואני רואה אותו, בשר ודם, בפעם הראשונה.
ההופעה נפתחה ב-"Dance Me To The End Of Love" ואנחנו הצטרפנו לשיר. לא הספקתי לשיר שתי מילים ואני שומע - "ששש!!" חריף מכיוונה של בחורה בצד השמאלי שלי. בלי להתייחס יותר מדי, המשכתי לשיר. אחרי ארבע שניות, היא תפסה לי את היד ואמרה לי באנגלית "שמע, אני בדרך כלל בן אדם מאד חברותי אבל אם אתה מתכוון לשיר פה כל ההופעה אז אנחנו בבעיה".
"דארלינג, אני מצטער אבל באתי כל הדרך מישראל לראות אותו, מה התירוץ שלך?", אני בטוח שהיא סנובית מקומית. "אני באתי מנורבגיה". גם היא לא פראיירית.
"או קיי, אבל זה בעצם כל העניין בהופעות, לבוא לצפות ולשיר ביחד עם הזמר האהוב עליך, לא?", אני מנסה כיוון אחר. "הופעות זה לבוא ולהקשיב למוזיקה, להקשיב בלבד" היא מתעקשת.
"'להקשיב בלבד' זה תופס כשמדובר בבטהובן או צ'ייקובסקי. אבל את יודעת מה..." תיכננתי לשלוח אותה בשתי מילים גסות שתתחפף לעמוד במקום אחר, אבל אז נזכרתי לרגע באיש שעל הבמה, איש של נשים וג'נטלמן אמיתי. "... אהיה השבוע בעוד שתי הופעות שלו, אני כבר אשיר איתו שם. אני אכבד את הבקשה שלך, אהיה בשקט ופשוט אצפה בו, טוב?"
אם היה בקהל מישהו עם רצון כמו שלנו לשיר, היינו עוברים מקום. אבל שמתי לב ששאר הנוכחים בקהל, כמוה, רק מקשיבים, לא זזים, כאילו באמת כולם שם כדי לפתור תשבצים.
שיר המאסטר
ההופעה המשיכה. כהן, מלווה בשלוש זמרות ושישה נגנים, נשמע טוב מתמיד. הקול שלו רק משתבח, כמו בציר חד פעמי שלא ישוב. העיבודים לשירים מרתקים ומלווים אותו נגנים בחסד: כל אחד מהם מקבל זמן במה נכבד. אני מנסה ליהנות למרות ההגבלות שנכפו עליי.
מדי פעם התבוננתי בנורבגית ההיא. היא מהבחורות האלה שהעצב שבה הוא היופי שלה. בשירים מסוימים, כמו "Bird On a Wire" ו-"Suzanne", היא הזילה דמעה, אין לי מושג אם בגלל געגוע לאהוב ישן או בגלל שהאיש על הבמה הוא המאהב שמעולם לא היה לה. זה לא משנה, מה שחשוב הוא שבמשך קצת פחות משעתיים, לא הפרעתי לה להתאחד איתו.
ההופעה הסתיימה ויצאתי ממנה ברגשות מעורבים. מעבר לעובדה שראיתי אותו ושמעתי את שיריו בהופעה, ציפיתי להופעה ארוכה יותר. בשלב זה שמחתי שיש עוד שתי הופעות, קיוויתי שהן יהיו יותר ארוכות, שרשימת השירים תהיה שונה ושנוכל גם אנחנו וגם הקהל לשיר בחופשיות.
ביציאה שרנו שירים שלו, בעיקר כאלה שהוא לא ניגן בהופעה. עם רפרטואר עשיר כמו שלו, המחשבה תמיד הולכת לשירים שהוא בחר דווקא לא לנגן. הגברנו ווליום וכל הרחוב שמע אותנו שרים, כמה ישראלי מצידנו. פשוט כל ההופעה היינו במנזר השתקנים והיינו חייבים לפרק קצת, התחלנו לשיר את "Master Song": "זה מהשירים האלה שהוא בטח לא יבצע", אומר לי בוקו. "מה שבטוח זה שהשורה שפותחת את השיר הזה התגשמה היום – I believe that you heard your master sing" שרנו ביחד.
בילינו יום נוסף בדרום צרפת. למחרת, חמושים במשקפי שמש ומצב רוח טוב, עזבנו את ניס. אנחנו בדרך ליעד השני, לוראץ', עיירה גרמנית על הגבול עם שוויץ.
סוד היקום
לפני היציאה להופעה השניה חיסלנו סופית את בקבוק הג'ק דניאלס ויצאנו למתחם ההופעה. הפעם לא נדחפנו קדימה, אבל התמקמנו במקום טוב. הקהל הגרמני נראה מתודלק: הפעם, החלטנו, נשיר בקולי קולות ואם מישהו יעז להגיד לנו מילה אנחנו נסגור איתו חשבון על מלחמת העולם השניה.
ההופעה התחילה ואנחנו כבר מתמוגגים, לידינו כמה גרמנים ואנחנו שרים איתם מילה במילה את השירים: "Dance Me To The End Of Love", "The Future", "Ain't No Cure", "Bird On The Wire", "Everybody Knows", "In My Secret Life". ביניהם בלטו "Who By Fire" שמתחיל עם פתיחה מדהימה בסטייל ערבי ו-"Hey, That's No Way To Say Goodbye" בביצוע נפלא.
החלק השני של המופע התחיל עם "Tower Of Song". אלה שמכירים את השיר, יודעים שכהן מדקלם על רובו בעוד הזמרות מלוות אותו ללא הרף בשירת "טו דמדם טם טי דו דמדם". סוף השיר הגיע והזמרות ממשיכות עם שירת הליווי, הוא מתבונן בהם, מוריד את הכובע.
"אל תפסיקו, בבקשה, אל תפסיקו" אנחנו צוחקים. הן ממשיכות והוא פונה לקהל בקולו הנונשלנטי: "רציתי לספר לכם שאני מצאתי לאחרונה את המפתח... את הסוד של היקום. חיפשתי אחריו בכל מקום. חיפשתי אותו בכל הדתות, הפילוסופיות, בכל מקום". הזמרות ממשיכות "טו דמדם טם טי דו דמדם".
"החלטתי לשתף אתכם כאן היום בסוד הזה. אל...אל תפסיקו" הוא מסתכל על הזמרות בחרדה. והן בשלהן, מחייכות, "טו דמדם טם טי דו דמדם". "אני חושב שאני פשוט אתן לכם אותו. אתם רוצים לקבל אותו?". כולנו צורחים "כן!!!".
"בואו… תתקרבו, תתקרבו. חבקו אחד את השני. שימו לב, הנה זה בא, המפתח לסוד היקום, הולך ככה..." הזמרות מפסיקות ואז הוא שר בקולו העמוק: "…טו-דמ-דם-טם-טי-דו-דמ-דם". הקהל יוצא מגדרו. עוברות שתי דקות שלמות עד שהוא נרגע. "Suzanne" מיד התחיל. מיותר לציין שכל בנות המקום שינו את שמן באותו הרגע. השיר הבא, "The Gypsy's Wife" בא לי בהפתעה, כמו בוקס בעין: המילים והעיבוד שלו הצליחו לעורר בי כיסופים, זכרונות ורגעים של אהבה שנשכחו. השמש החלה לזרוח בלב השחור שלי.
בזמן ה-"Hallelujah" הפכה כל לוראץ' לבית כנסת. מצמרר. אני עוצם את העיניים, הראש פונה לשמיים ויחד עם המלאכים, עם לאונרד, עם בוקו, עם הגרמנים כולנו שרים "הללויה, הללויה" אני מקווה שזה לא יגמר לעולם, ואם כדור הארץ צריך להגיע לקיצו, אז זה הרגע המתאים. קח אותנו עכשיו, בשיא האושר.
האווירה השתנתה כש"I'm Your Man" התחיל והיה מלווה לכל אורכו בצרחות מהקהל שלא היו מביישות מופע חשפנות במסיבת רווקות. "Take This Waltz" שבוצע לסיום, הכריע את כל הנשים סופית. בהדרן סחפו אותנו הוא ונגניו עם "So Long, Marianne" ו-"First We Take Manhattan", אחד השירים האדירים של כל הזמנים. הנגנים ירדו מהבמה והותירו אותו לבד עם הגיטרה, כשהוא מבצע את "Sisters Of Mercy". קלאסיקה של שיר. ב-"If It Be Your Will" ביצעו איתו האחיות ווב, עם גיטרה ונבל קטנטן, את אחד הביצועים המושלמים שאי פעם נעשו לשיר של כהן.
"Closing Time", שהתחיל לאחר מכן, כשמו כן הוא. בסוף השיר התזמורת המשיכה לנגן והוא ניגש למיקרופון ואמר:"Ladies & gentleman, I think it's closing time".לפתע, לצלילי מחיאות הכפיים הסוערות הוא ירד מהבמה, בריצה שלדעתי היוותה סכנת חיים של ממש לאיש בגילו.
בהדרן השני הוא שר את "I Tried To Leave You" והתכוון לכל מילה. בשיר הבא צעדו כל הנגנים לקדמת הבמה ושרו כמקהלה אחת את השיר הסופי בהחלט - "Whither Thou Goest", מעין תפילה, כמו פסוקו של יום, בסופו של יום ענק. "סעו בזהירות, תשתדלו לא להצטנן בקיץ ושאלוהים יברך אתכם, לילה טוב חברים", היו מילות הסיום של אחד הערבים הנפלאים בחיי.
ההופעה נמשכה כשלוש שעות, שעה יותר מההופעה הקודמת, אם נוציא את "Chelsea Hotel" שבוצע רק בניס, כל הסט ליסט של ההופעה הראשונה בוצע במלואו ונוספו אליו עוד 7 שירים תמימים.
גן עדן משודרג
קמנו לבוקר נפלא, כל מתחם הקרוונים התעורר ואנחנו מתחילים לשיר משיריו של המלך. בשיר "Joan Of Arc" החלו לפתע אנשים לצאת מהקרוונים כשהם פורשים את ידיהם ומצטרפים לשירה שלנו. עד לאותו רגע לא ידעתי שהקרוונים שם הם של אנשים כמונו, אנשים מכל מיני מדינות שעושים מסע זהה לשלנו, מאוסטריה, אנגליה והולנד. לאונרד הוא גם המאסטר שלהם.
נסענו ללוקה האיטלקית, שנמצאת בחבל הארץ המדהים טוסקנה. מתחם ההופעה היה באמצע הכיכר הראשית של העיר. ההופעה עצמה היתה העתק אחד לאחד של ההופעה המדהימה והארוכה שראינו
בלוראץ'. אבל הפעם היו מקומות ישיבה וכרטיסי VIP שרכשנו.
במקום היו, להערכתי, לא פחות מ-20 אלף איש. זו ההופעה העמוסה מבין השלוש ובצדי הבמה הוצבו שני מסכי ענק, כך שקיבלנו תצלומי תקריב של כל אחד מהאנשים שעל הבמה. גן עדן משודרג.
בהפסקה נעמדנו לפטפט ולעשן סיגריה. שני צעירים מלבנון הציגו את עצמם בפנינו, דרוויש ומוחמד. דרוויש הסביר בשיחה איתנו שהגיע למופע משום ש"היהדות מסקרנת אותי באופן כללי ולאונרד כהן הוא המשורר והזמר האהוב עלינו, אנחנו לא מתייחסים לפוליטיקה ולשטויות כאלה".
המופע המשיך, אני כבר מנוסה מההופעה בלוראץ' וחווה בדיוק את אותה החוויה שעברתי שם עם אותם השירים, רק שהפעם אני יושב בבגדים הכי יפים במזוודה שלי, ומשהו בי קצת עצוב. זהו, זו ההופעה האחרונה. המטרה הושגה, פה מגיעה לסיומה מנת הלאונרד כהן, בהופעה שאמורה להספיק לי לחיים שלמים.
במשך כל ההופעה אני עם ארבעת המוסקטרים שנסעו איתי, אנחנו מחובקים, שרים, נקרעים. עוד מעט נחזור הביתה, לצפצופי מכוניות, ללחות מטורפת, לאיומים בנשק גרעיני ולעם שעדיין ממתין לכהן הגדול שלו.
