המלך ביל
בשנים האחרונות הפך ביל קוסבי מבדרן המחמד השחור של הטלוויזיה האמריקנית לאחד ממנהיגיה הסוחפים ביותר של הקהילה השחורה במדינה. האם נשאר במטיף של העידן הנוכחי משהו מדוקטור האקסטבל הישן והטוב?
הוא דיבר נגד חד הוריות שחורה, נגד שפת ההיפ-הופ האלימה ובעד חינוך. אופרה הנהנה. בין אנקדוטה להטפה, הוא השחיל חיוך ובדיחה, שהעידו כי זה עדיין אותו קוסבי. אבל האישיות רבת הקסם של הקומיקאי הזה גידלה חלקה נוספת בשנות ה-70 לחייו – חברתית-פוליטית. אצל אופרה, צופי הטלוויזיה בארה"ב ראו לראשונה את גודל השינוי שחל בו מאז סוף שנות ה-90, אז נרצח בנו אניס.
קוסבי ב"I Spy". כבר לא אותו בלש (צילום: Gettyimages Imagebank)
כוכבי מדיה שחורים מעטים מעיזים להציג אג'נדה פוליטית. רובם מעדיפים, כמו הלבנים, לחייך למצלמה ולעשות כסף. מי שכמו אופרה, מביע תמיכה מוצהרת וחד משמעית במועמד לנשיאות (אובאמה במקרה שלה) עלול להבריח את צופיו הפחות כהים. אבל בעוד שאובאמה פונה לכולם, התודעה שהחלה מבעבעת בקוסבי היא לגמרי שחורה, ושמרנית מאוד.
מאותה חלקה שמרנית בנפשו שהצמיחה את נטייתו לרפובליקניות, זו שנתנה קווים לדמותו של הסיטקום השמרני הכי מצליח בארה"ב, הבשילה האג'נדה הפוליטית החדשה של קוסבי – להושיע את העם השחור של אמריקה. לשם כך, כמו כל מטיף, הוא מזגזג בין מדינה למדינה, נושא דברים בכנסיות ובאולמות.
"אנחנו גזע מבריק שיכול להתקדם הלאה עם כולם.. נמאס לי להפסיד לגברים לבנים", הוא אומר להם. "למד גבר שחור, למד!" המטרה שלו: להשיב את הגבר השחור לחיק משפחתו. משם, הוא ידאג לחינוך ילדיו ואלה יהפכו אזרחים משכילים ותורמים לחברה. "גברים? גברים? היכן אתם גברים?" הוא קורא להם, לועג לשוטטות שלהם ברחובות. "לילדים שלכם אין מה לחפש אהבה ברחובות". הוא אמר לפני ארבעה ימים בבולטימור. "אין אהבה שם".
הדרך אל העושר
שנים קודם לכן, קוסבי העדיף להיות שחור בטעם וניל. "אין לי זמן לדאוג אם שאר הגברים השחורים יצליחו בזכותי. אני צריך לדאוג למופע שלי קודם", הוא אמר בראיון לפלייבוי ב-1969. קוסבי היה אז סטנדאפיסט ידוע והשחור הראשון שהופיע בתפקיד קבוע בטלוויזיה, בסדרה "I Spy".אבל למרות זאת, הוא מעולם לא היה "דוד טום". ד"ר הקסטבל שלו ב"משפחת קוסבי" תלה תמונות של ציירים שחורים שתיארו מסעות עבדים בבית המהודר שלו, ואירח תחתן את מיטב אמני אמריקה השחורים. הוא שלח את בתו בסדרה לקולג' אפרו-אמריקני, מהלך שהפך לסדרת בת ("עולם אחר") וב-1988 הוא תרם 20 מיליון דולר לספלמן קולג', מכללה שחורה במוצהר.
כבר בשנות ה-80 הוא היה חדור מטרה – לחנך לחינוך. אבל אז, מיטב זמנו הוקדש עדיין לקריירה ולצבירת הון. אחרי שבנו אניס, דיסלקט שרצה להיות מורה, נורה למוות בעת ניסיון שוד בלוס אנג'לס, ביל קוסבי שיחרר מבטנו סדר יום חדש. הוא חש כי גבריה השחורים של ארה"ב איבדו את דרכם, והתחושה הזאת החלה מוצאת את ביטויה באופנים שונים, עד שתשע שנים מאוחר יותר הוא מצא עצמו איתה בדרכים.
התגובה הראשונה למות בנו היתה הקמת "הלו חבר", עמותה למען ילדים עם לקויות למידה. אניס עצמו היה לקוי למידה. בתו אריקה היא מורה. החינוך היה בדמו. "הרצח של אניס היה מצמרר", הוא סיפר בראיון ל-CBS. "אבל אני לא זועק בשבילו, אני זועק כדי להושיע את אלה שיש להם פוטנציאל כה גבוה, אלו שעכשיו בקבר ואלו שלחצו על ההדק".
אחרי כן ספרי ילדים שלו שנקראו "ביל הקטן" הפכו לסדרה בערוץ הילדים הצעירים של ניקלודיאון, "בשם האב" (Fatherhood). הסדרה, ששודרה במשך ארבע עונות, הביאה לילדים מוסר השכל חינוכי בדמותה של משפחה מצויירת אפרו-אמריקנית. היתה זאת "משפחת קוסבי", הגרסה העוד יותר חינוכית.
"בשם האב". אולטרה-חינוכית (צילום: באדיבות ערוץ ניקולודיאון הישראלי)
אז החינוך הפך עבור קוסבי מדרך צדדית, לדרך חיים. ומהדרך הזאת התפצלו גם דרכים אחרות, חברתיות. יותר מ-50 שנה עברו מאז בוטלה ההפרדה הגזעית בבתי הספר, ופחות מארבע שנים עברו מאז שרוזה פארקס, שסירבה לפנות מקומה לאיש לבן באוטובוס בדרום, הלכה לעולמה. אין כבר מנהיגים חברתיים דומיננטים שחורים.
בקהילה האמריקנית השחורה מבכים על מותה של התנועה לזכויות האזרח ושואלים: האם בדרנים הפכו למנהיגי השחורים באמריקה?
למרות פעולות מטרימות, רק ב-2004 הציבור שם לב ממש לשינוי שחל בקוסבי. היה זה בזכות "נאום העוגה" שלו. קוסבי סיפר בכנס של איגוד האפרו-אמריקנים כיצד כילד רצה לגנוב פרוסת עוגת חנק, אבל משהו מנע זאת ממנו: הוא ידע שזה יביך את הוריו. "ילדים שחורים גונבים היום", הוא טען, "כי ההורות הזאת לא קיימת בחייהם... בנות כבר לא מתביישות עוד לשאת ילד ולהיות אמהות חד הוריות. בנים אינם מהווים מבוכה למשפחותיהם אם הם נוטשים את הילדים שלהם שנולדו מחוץ לנישואים". אם אין הורים בוגרים, אין חינוך. ואם אין חינוך, אפשר לקרוא לילדים שניקה ומוחמד אבל לא לדעת כלום על אפריקה וללכת עם השמות האלה לכלא במקום לטיול באפריקה".
אמריקה היתה בהלם. בהערות השוליים של מהדורות החדשות סערו הרוחות בעקבות הנאום. "זהו מיליארדר שתוקף את העניים על היותם עניים. ביל קוסבי הוא ליצן, מה כבר אפשר לצפות", כך מצוטטת תגובתו של המחזאי השחור אוגוסט ווילסון לאותו נאום, במאמר ב"אטלנטיק" המתאר את האבולוציה הפוליטית של ביל קוסבי, מבדרן לגורו.
כשג'סי ג'קסון הופך זכויות אדם ואזרח לפוליטיקה צרופה ואל שרפטון הופך לבדיחה חבוטה, אין לציבור השחור פעילים חברתיים רבי השראה והשפעה יותר מביל קוסבי ואופרה ווינפרי. בעוד אמנים אחרים מעדיפים לספור כסף, ווינפרי וקוסבי מדברים פוליטיקה בקול רם.
שחור כהה
ב-2007, קוסבי שטח את משנתו המגובשת בספר האחרון שלו, "קדימה אנשים – על הנתיב מקורבנות למנצחים". בספר, הגאווה השחורה שלו והדאגה השחורה שלו הלכו יד ביד. "לקוריאנים יש את קוריאטאון ולסינים יש את צ'יינטאון, איפה הטאון שלנו?", הוא כתב שם.יש מי שטוען שהקריאה של קוסבי נגד עצלות, חוסר חינוך והזנחה היא הנצחת סטריאוטיפים. יש מי שטוען שמנהגו של קוסבי להגחיך את תרבות הרחוב השחורה על-ידי חיקוי נלעג של ראפרים וחברי כנופיות הוא סימן לגזענות.
דעותיו של קוסבי אולי שנויות במחלוקת, אבל הוא לא נראה מבולבל בהופעותיו הרהוטות מול קהלים שחורים שונים, כפי שצולמו ליוטיוב, ולא בתוכנית של לארי קינג, כששאל את קינג מדוע חשוב לו לדעת האם הוא תמך באובאמה והאם זה בגלל צבע עורו.
האם בכלל נותר בקוסבי דבר מה מאותו אב משפחה ודוקטור חביב שעיצב את ילדותנו בשנות ה-80? נראה שכן. לאחרונה הוא הופיע בתוכנית הלייט נייט של ג'ימי קימל וצחק על הסוודרים ה"הקסטבליים" של המנחה. כנראה שיש עדיין דברים שרק ביל קוסבי יכול לעשות.
