מדוע תקפה ישראל את ה"ליברטי"?
במלחמת ששת הימים תקף צה"ל ספינת ביון אמריקנית, יותר מ-40 שנים אחרי, מיכאל אורן מפענח את פשר התקיפה המפתיעה
בשעות הצהריים של 8 ביוני 1967, יומה הרביעי של מלחמת ששת הימים, פתחו מטוסי קרב וספינות טורפדו ישראליים באש לעבר ה-"יו–אס–אס ליברטי", ספינת ביון אמריקנית שפעלה ליד חופי עזה. הספינה ספגה פגיעות רקטות, פגזי תותחים ופצצות טורפדו, שחוללו נזקים כבדים וגרמו ליותר ממאתיים נפגעים.
את תקיפת אונייתה של ידידתה הגדולה ביותר נימקה ישראל בטעות מצערת שארעה בלהט הקרב, ועדיין צילה של התקרית הטרגית המשיך להעיב על יחסי ישראל-ארה"ב שנים לאחר מכן, כעת עם חשיפתם של מספר מסמכים מסווגים בישראל ובארה"ב, יוצא סיפורה המלא של תקיפת ה"ליברטי" לאור.
התקפה בלתי נסלחת
ישראל הגיבה לתקרית במהירות. התנצלויות הגיעו לבית הלבן מרה"מ אשכול ומשר החוץ אבא אבן. בתוך 48 שעות הציעה ממשלת ישראל לפצות את הנפגעים ואת משפחותיהם. תחילה נדמה היה כי הבעת הצער והצעת הפיצויים של ישראל סיפקו את הממשל האמריקני, שבתגובתו הראשונית המעיט בחשיבות התקרית. אלא שהאיפוק האמריקני פסק עד מהרה, כאשר פקידים בכירים החלו להציג שאלות נוקבות: מדוע תקפו הישראלים ספינה נייטרלית בים הפתוח ללא שמץ של התגרות מצדה? כיצד זה לא ראו את דגלה של "ליברטי" או את הסימונים על דופן האנייה?
"בלתי נתפס", רתח מזכיר המדינה האמריקני דין ראסק, "איננו יכולים להשלים עם מצב שכזה". ראש המועצה המייעצת למודיעין חוץ, קלארק קליפורד, שהיה ידוע בדעותיו הפרו-ישראליות, דיווח לנשיא ג'ונסון כי זו הייתה "התקפה בלתי נסלחת... אקט שערורייתי של רשלנות גמורה שהאחריות המלאה לגביו נופלת על כתפי ממשלת ישראל". אף פקיד ממשל לא יכול היה להסביר מה היה עשוי להניע את ישראל לתקוף ספינה אמריקנית ובכל זאת נראה היה כי העובדות אינן מתיישבות זו עם זו. או שהישראלים הפגינו חוסר מקצועיות משווע, בעיצומה של מערכה שבה זכו לניצחון מזהיר, או שהם פגעו ב"ליברטי" בכוונה. ואכן, רבים בממשל האמריקני כבר הסיקו כי ההתקפה הייתה מכוונת, ושהסבריה של ישראל הם שקריים.
ישראל ניסתה להדוף את ההאשמות הללו באמצעות שני דו"חות ראשוניים על התקרית, אשר סיכמו כי ההתקפה הייתה "טעות תמימה" ללא כוונת זדון או רשלנות פושעת.
האמריקאים זעמו על הדו"חות והגיבו בתביעה לא רק לשלם פיצויים אלא גם להודות בעוול ולהעמיד למשפט צבאי את האחראים להתקפה בהתאם לחוק הבינלאומי. ישראל סירבה לקבל תביעות אלה, אך בה בעת פתחה בחקירה שלישית ומקיפה עוד יותר. ועדת חקירה בראשותו של השופט הצבאי סא"ל ישעיהו ירושלמי, חזרה על המסקנות הסופיות של שני הדו"חות הקודמים, "עם כל הצער שלי על כך שכוחותינו היו מעורבים בתקרית עם ספינה השייכת למדינה ידידותית" כתב ירושלמי, "לא גיליתי כל סטייה מאמות מידה של התנהגות סבירה אשר יש בה כדי להצדיק משפט צבאי".
דו"ח ירושלמי, שסווג כסודי ביותר, הועבר לאמריקנים, אשר דחו אותו באותו שילוב של חוסר אמון ושאט נפש שאפיין את תגובתם לדו"חות הקודמים. אלא שארה"ב ניהלה באותה עת חקירות משל עצמה. כולן הגיעו לאותה מסקנה, שההתקפה הישראלית על "ליברטי" נבעה מטעות, ותו לא. ובכל זאת לא פסקו החשדות שישראל מסתירה את האמת, אפילו בין פקידים בכירים. כפי שהצהיר ראסק שנים רבות אחר כך בזיכרונותיו: "לא האמנתי להם אז, ואינני מאמין להם עד עצם היום הזה".
למרות יישוב הפרשה באופן רשמי בין ישראל לארה"ב. הדיון הציבורי בארה"ב בנוגע להתקפה על ה"ליברטי" לא תם. נהפוך הוא, ההאשמות שהועלו נגד ישראל דווקא החריפו עם הזמן. בשנים האחרונות השמיעו מספר נכבד של פקידי ממשל אמריקנים לשעבר התבטאויות מפורשות שבהן עמדו על כך שהפעולה הישראלית הייתה, לאמיתו של דבר, מכוונת.
הספינה "ליברטי" לאחר המתקפה, 1967 (גטי אימג' בנק ישראל)
הפרכת האשמות אלה הייתה בעבר משימה קשה מאוד אם לא בלתי אפשרית. המסמכים הרשמיים לגבי תקרית ה"ליברטי" סווגו כסודיים ביותר ולא היו נגישים לקהל הרחב. אולם לאחרונה הוסר הסיווג מעל מסמכים אלו בישראל ובארה"ב, נפתח בפני החוקרים אוצר בלום של מקורות ראשוניים. מסכת העובדות שנחשפת במסמכים אינה מציירת תמונה של פשע ואפילו לא של רשלנות פושעת, אלא של שרשרת קצרים בתקשורת, טעויות אנוש, צירופי מקרים אומללים וכשל מערכות, הן אצל האמריקנים והן אצל הישראלים. האירוע נראה כמו טעות טרגית מן הסוג השכיח מדי בהמולת הקרב.
אניות בלתי מזוהות יוטבעו
הספינה "ליברטי" הייתה בדרכה מנורפולק, וירג'יניה, אל אביג'ן שבחוף השנהב כאשר פרץ, באמצע חודש מאי 1967, משבר במזרח התיכון. הספינה בת 139 המטרים, ששם הקוד שלה היה "רוקסטאר", הייתה ספינת ביון מצוידת במכשור חדיש ביותר להאזנה ולפענוח צפנים. ב- 30 במאי קיבל קברניט הספינה, ויליאם מקגונגל, הוראות להפליג "במהירות האפשרית" לנקודה הנמצאת אך חצי מיל ימי מחוץ למים הטריטוריאליים של מצרים וישראל. עד היום, לא הובהרו המניעים לפקודה, ונראה ש"ליברטי" נשלחה לעקוב אחר תנועותיהם של הכוחות המצריים ויועציהם הסובייטים בסיני.
בבוקר ה- 5 ביוני, יצאה ישראל למלחמה. עם פרוץ הקרבות, הודיע הרמטכ"ל, יצחק רבין, לנספח הימי האמריקני בתל אביב, סא"ל ארנסט קרל קאסטל, כי אניות בלתי מזוהות יוטבעו, וביקש מארה"ב לזהות את כל ספינותיה באזור או לדאוג לסילוקן. למרות זאת, לא סיפקו האמריקאים לישראל כל מידע לגבי "ליברטי".
ב- 8 ביוני, יומה הרביעי של המלחמה, לפני עלות השחר, הגיעה "ליברטי" ליעדה, ממש על קצה המים הבינלאומיים, צפונית לחוף סיני. היא שייטה הלוך ושוב במהירות של 5 קשר בין פורט סעיד לעזה, באזור שמצרים הכריזה עליו כסגור בפני אניות נייטרליות. בהיותו מודאג מן הקרבה לאזור הקרבות, ביקש הקברניט מקגונגל רשות ממפקד הצי השישי, תת אדמירל ויליאם מרטין, להתרחק מאזור החוף או לחלופין לקבל ליווי של משחתת. מרטין דחה את הבקשות הללו, בציינו ש"ליברטי" היא ספינה המסומנת בבירור כאמריקנית ונמצאת במים בינלאומיים, ולכן אינה מהווה יעד סביר להתקפה מצד מדינה כלשהי.
מרטין ומקגונגל לא ידעו שבלילה הקודם נשלחו מן המטות המשולבים אל הספינה "ליברטי" שדרים חוזרים ונשנים ובהם הוראות לסגת למרחק של 100 מיל ימי מחופי ישראל ומצרים. השדר התעכב במערכת התקשורת העמוסה והמורכבת מדי של חיל הים האמריקני. הפקודות מן המטות המשולבים לא הגיעו אל "ליברטי" עד ליום המחרת, ה- 9 ביוני, כשכבר לא היו רלוונטיות.
האם אתה מבחין בדגל?
בשעה 5:55 בבוקר ה- 8 ביוני הבחין סא"ל אורי מרץ, צופה ימי במטוס סיור של חיל האוויר הישראלי, בספינה שנראתה לו כספינת אספקה אמריקנית, 70 מיל ימי מערבית לחופי עזה. במפקדת חיל הים בחיפה זוהתה את הספינה כספינת הביון האמריקנית "ליברטי" וסומנה על לוח הבקרה בצבע ירוק, שציין כלי שיט ניטרליים. הספינה נצפתה בשנית על ידי מטוס קרב ישראלי בשעה 9:00 בבוקר במרחק 20 מיל ימי צפונית לאל–עריש, אשר נפלה בידי צה"ל יום קודם לכן. באף אחד משני הדיווחים הללו לא הוזכר דגל ארצות הברית בגודל 1.5 על 2.5 מטר אשר התנוסס על תורנו, לדברי צוות הספינה, בצדה הימני של "ליברטי".
בשעה 11:00 בבוקר, סיים הקצין התורן במפקדת חיל הים הישראלי, אל"מ אברהם לונץ, את משמרתו. בהתאם לנהלים הוא הסיר את הסימון הירוק של "ליברטי", משום שהיה כבר בן 5 שעות ובלתי מדויק. ואז, בשעה 11:24 זעזע פיצוץ אדיר את חופי אל-עריש. הכוחות הישראליים באזור היו בטוחים כי הם מופגזים מן הים, למרות שהפיצוץ נגרם, קרוב לוודאי, מאש שפרצה במצבור תחמושת, הדבר לא היה ידוע באותו רגע, ומקורות מצריים וישראליים כאחד דיווחו עוד קודם לכן כי ספינות קרב מצריות הפגיזו את האזור. היה, לפיכך, סביר להניח שחיל הים המצרי כיוון את תותחיו לעבר סיני.
דקות ספורות לאחר הפיצוץ הגיעה "ליברטי" אל הגבול המזרחי של מסלול הסיור שלה וביצעה פנייה של 238 מעלות חזרה לכיוון פורט סעיד. בינתיים המשיכו לזרום אל המטכ"ל בתל אביב דיווחים על הפגזת אל-עריש מן הים. הרמטכ"ל רבין חשש שמא ההפצצות מבשרות על הנחתת כוחות מצריים במטרה לתקוף את צה"ל מאחור. הוא חזר בשנית על פקודת הקבע להטביע כל ספינה בלתי מזוהה באזור הקרבות, אך יחד עם זאת ביקש לפעול בזהירות, שכן על פי הדיווחים פעלו ספינות סובייטיות בקרבת מקום.
אל"מ איזי רהב, שהחליף את לונץ בחדר המבצעים של חיל הים, שיגר 3 ספינות טורפדו משייטת 914, ליירט את ספינת האויב האחראית להפגזות ולהשמידה. השעה הייתה 12:05 בצהריים. בשעה 13:14 דיווח סג"מ אהרן יפרח, קצין מודיעין על סיפון ט- 204, ספינת הדגל של הכוח, לקברניטו סא"ל משה אורן, כי ספינה בלתי מזוהה נצפתה צפונית מזרחית לאל-עריש בטווח של 22 מיל ימי. הספינה נעה לכיוון מצרים במהירות שיפרח העריך כ- 30 קשר.
אומדנו של יפרח היה גורם מכריע בהשתלשלות המאורעות. משמעותו הייתה כי הספינה אינה יכולה להיות "ליברטי" שמהירותה המרבית הייתה 18 קשר. יתר על כן, לישראלים הייתה פקודת קבע לירות בכל ספינה בלתי מזוהה באזור השטה במהירות שמעל 20 קשר, מהירות שרק ספינות קרב היו מסוגלות להגיע אליה באותה תקופה. נתון זה, יחד עם הכיוון שבו נעה הספינה, הצביעו על היותה משחתת אויב הנסוגה לאחר שהפגיזה את אל-עריש.
ספינות הטורפדו פתחו במרדף, ורהב הזעיק שני מטוסי קרב מדגם מיראז' 3. כאשר זיהו המטוסים את הספינה, העריך מפקד המבנה, סרן ספקטור, כי הספינה היא משחתת מדגם "זי" או "האנט",ללא סימן הסיפון של חיל הים הישראלי (צלב לבן על רקע אדום).
בשלב זה יצר ספקטור קשר עם מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, אשר שאל אותו שוב ושוב אם הוא מבחין בדגל. התשובה הייתה "שלילי", כמו כן לא נראו כל סימני היכר מלבד כמה אותיות שחורות על דופן האנייה. מפקד להק מודיעין אוויר, אל"מ ישעיהו ברקת, טען שגם הוא יצר בשלב זה קשר עם הנספח הימי האמריקני, ארנסט קאסטל, בניסיון לקבוע אם הספינה החשודה היא "ליברטי" אך זה האחרון טען שאינו יודע דבר על תנועותיה של הספינה. מאוחר יותר הכחיש קאסטל את דבר קיומה של השיחה, אך למרבה ההפתעה דווקא מקגונגל אישר אותה. עובדה אחת ברורה, בכל מקרה: בשעה 13:58 בצהריים, קיבלו המיראז'ים אישור לתקוף.
המטחים הראשונים תפסו את אנשי הצוות של "ליברטי" בכוננות נמוכה. חלק מהקצינים השתזפו על הסיפון, מבלי לשים לב למטוסים הישראליים הצוללים לעברם. לפני שהספיקו לתפוס מחסה, ניקבו את הספינה לכל אורכה רקטות ופגזי 30 מילימטר, כשהם מרטשים את האנטנות ומציתים מכלי דלק. 9 חיילים נהרגו בגיחה הראשונה ועשרות נפצעו, ביניהם הקברניט מקגונגל. לאחר 14 דקות של פעילות דיווחו הטייסים על פגיעות טובות, מהספינה כולה, מהסיפון הראשי ועד לגשר, עלו להבות.
אחד הטייסים הישראלים, שתהה מדוע הספינה לא השיבה אש, ביצע יעף אחרון מעל לספינה. "אינני רואה דגל", דיווח למפקדה. "אך ישנם סימונים על דופן הספינה: 'Charlie-Tango-Romeo-5'". העובדה שהספינה נשאה סימונים מערביים גרמה לרבין לחשוש כי מדובר בכלי שיט סובייטי והוא פקד על המטוסים לנתק מגע מיד. שני מסוקים של חיל האוויר הישראלי נשלחו לחפש ניצולים, שכן ספקטור דיווח קודם לכן כי ראה אנשים במים, וספינות הטורפדו קיבלו פקודה לנצור אש עד שייערכו ניסיונות זיהוי נוספים. למרות שהפקודה נרשמה ביומן הספינה, אורן טען אחר כך שמעולם לא קיבל אותה.
השעה הייתה כעת 14:20 אחר הצהריים. ב- 24 הדקות שחלפו, בטרם יצר הכוח של אורן מגע עם "ליברטי", הוחלף הדגל המקורי של הספינה, שנקרע לגזרים במהלך ההתקפה, בדגל טקסי גדול יותר (2 על 4 מטר). בעוד הצוות מטפל בפצועים, מכבה את האש ושורף מסמכים מסווגים, נוצר סוף סוף קשר עם הצי השישי. "הסיוע בדרך", השיבה נושאת המטוסים "אמריקה", ששיגרה במהירות 8 ממטוסי הקרב הזמינים ביותר שלה, מטוסי אף- 104 חמושים בנשק גרעיני. אך לפני שהגיעו ליעדם, נקראו המטוסים לשוב על ידי תת–אדמירל מרטין. מסתבר כי בעוד רבין חשש כי הספינה סובייטית, חשש מרטין כי דווקא תוקפיה הם רוסים, וללא אישור מהדרג הבכיר ביותר לא היה מוכן להסתכן בפתיחת מלחמה גרעינית.
בינתיים הגיעו ספינות הטורפדו הישראליות לטווח ראייה, "ליברטי" הייתה אפופת עשן, אך למרות זאת יכול היה אורן לראות כי זו בוודאי אינה המשחתת שהפגיזה כביכול את אל-עריש. כעת העריך שלפניו כלי שיט אטי יותר ששירת את המשחתת האמורה או פינה חיילי אויב מהחוף. במרחק 6,000 מטרים מה"ליברטי" עצרה ספינת הדגל של אורן ואותתה "אֵי - אֵי" (זהה את עצמך). בשל ציוד שניזוק, יכול היה מקגונגל להשיב רק באותו מטבע, "אֵי - אֵי", באמצעות פנס איתות. אורן נזכר שקיבל מענה דומה מהמשחתת המצרית "איברהים אל–אוואל", שנתפסה על ידי חיל הים הישראלי במבצע קדש (1956) ולפיכך היה בטוח כעת שלפניו ספינת אויב.
הוא בדק במדריך המודיעין הימי שלו והגיע למסקנה כי הספינה שמולו דומה לספינת המטען המצרית "אל- קוסיר". קציני שתי הספינות האחרות הגיעו לאותה מסקנה באופן עצמאי, ונערכו מאחורי הסט"ר של אורן במבנה קרב. אם נותר עוד שמץ של ספק, הוא התפוגג עד מהרה כאשר הספינות הישראליות ספגו מכת אש פתאומית מכיוונה של "ליברטי". אחד המלחים, שלא היה מודע לפקודתו של מקגונגל שלא לירות לעבר הספינות המתקרבות, פתח באש מאחד ממקלעי הבראונינג. מקלע נוסף ירה אף הוא, ונראה שהופעל ללא יד אדם כתוצאה מהתפוצצות תחמושת. אורן שב וביקש רשות ממפקדת חיל הים להשיב אש. לבסוף נתן רהב את רשותו.
מתוך 5 טילי הטורפדו שנורו לעבר "ליברטי" רק אחד פגע במטרה, פגיעה ישירה בצד ימין של האנייה, ובגינה נהרגו 25 איש. הספינות הישראליות התקרבו, כשתותחיהן ומקלעיהן יורים אש צולבת בדופנותיה של "ליברטי" וצולפים על סירות ההצלה שלה. על אחת מסירות ההצלה, שנתפסה על ידי ט-203 , נמצאו סימונים של חיל הים האמריקני, סימן ראשון שניתן לאורן לכך שייתכן כי הספינה אמריקנית.
חשדותיו גברו לאחר שהקיף את הספינה, וראה את הסימון שלה. אך עדיין לא נראה שום דגל, ונדרשה עוד חצי שעה, עד השעה15:30 אחר הצהריים, לקביעת זהותה של הספינה. "לא נעים להודות" נזכר אחר כך יצחק רבין, "אבל שתי תחושות התנגחו: צער עמוק על פגיעה בידידים, ורגש של הקלה, משום שהספינה לא הייתה סובייטית". שני מסוקי חיל האוויר הישראלי הגיעו ל"ליברטי" והציעו סיוע. בשעה17:05 אחר הצהריים ניתקו הישראלים מגע ו"ליברטי" יצאה וגיששה את דרכה בקושי אל הים הפתוח, כשהיא מנווטת כמעט ללא מערכות, ועליה 34 הרוגים ו- 171 פצועים.
מדוע הותקפה ה"ליברטי"?
לאור המסמכים החדשים, ניתן עתה לשחזר את שרשרת המחדלים שאירעו בשני הצדדים, הישראלי והאמריקני, אשר הובילו לתוצאה העגומה. ראשיתה של התקרית בהחלטה המוטעית לשלוח את "ליברטי" למזרח התיכון המסוכסך, ולהציבה רק חצי מיל ימי מחוץ למים הטריטוריאליים של מצרים, באזור שלא שימש לתנועת אניות מסחריות והוכרז על ידי נאצר כסגור בפני ספינות נייטרליות. האמריקאים לא נענו לבקשתו של הרמטכ"ל רבין לזהות את כל הספינות האמריקניות באזור, ואף לא לבקשתו של השגריר הרמן לקבוע אמצעי קישור עם הצי השישי. בנוסף, הממונים על "ליברטי" ביטלו את הוראות הצי
את הסיכון שנבע מטעויות אלו החריפה מערכת התקשורת של הצי האמריקני אשר עיכבה ביומיים הוראות שניתנו ל"ליברטי" לסגת 100 מיל ימי מן החוף. הכשל הביא לכך שאפילו לאחר שנפגעה, התקשו האמריקנים לאתר את הספינה, שכן המטות המשולבים מיקמו אותה במרחק 100-60 מיל ימי צפונית למצרים. אם קאסטל, הפיקוד הימי האמריקני באירופה ונשיא ארצות הברית לא ידעו היכן נמצאת "ליברטי" אין זה סביר לצפות מן הישראלים שיהיו מסוגלים לאתר אותה בהמולת הקרב.
גם הישראלים טעו טעויות גורליות ,כפי שדו"ח ירושלמי מציין: הדיווחים השגויים על הפגזת אל עריש, אי החזרת הסימון של "ליברטי" על לוח הבקרה, להיטות היתר של מפקדי הצי, והגרוע מכל, החישוב השגוי של מהירות הספינה. למרות שדו"ח ירושלמי מציע הסברים לכל הטעויות הללו, כמו, נהלים נוקשים של חיל הים וחוסר הדיוק של מכשירים למדידת מהירות, נותרת עדיין תחושה של ארגון בלתי מספק וביצוע מרושל. ועם זאת, אף אחד מגורמים אלה אינו מגיע לכדי הרשלנות הפושעת מן הסוג שבו הואשמה ישראל.
כל הגורמים הללו חברו יחדיו ליצירת תקרית טרגית של "אש ידידותית", מהסוג שקיפח את חייהם של לפחות 50 חיילים ישראלים במלחמת ששת הימים, וגרם ל-5,373 נפגעים אמריקאים בווייטנם בשנת 1967 בלבד. ברור כי אין בממצאים אלה כדי להקל על סבלם של החיילים האמריקאים שנפצעו בתקרית, ואין לצפות שתהיה בהם נחמה למשפחות הנופלים. אך הם עשויים לפחות לאפשר לנו לסתום את הגולל על פרשייה שבמשך דור שלם הייתה אחד הפרקים הכואבים ביותר בתולדות היחסים בין ארצות הברית למדינת ישראל.
הכתבה מבוססת על מאמר שפרסם ד"ר מיכאל אורן בכתב העת "תכלת", בהוצאת מרכז "שלם"
אנציקלופדיה ynet מכילה מגוון עצום של ערכים וחיונית לתהליכי למידה והעשרה כמקור מידע מוביל, אמין ובטוח. ערכי האנציקלופדיה נכתבים ונערכים על-ידי צוות עורכים מקצועי, ומשולבים בהם סרטונים, מצגות ועוד.
לרכישת מינוי לאנציקלופדיה ynet
לפנייה לכתב/ת 
