תרומת זרע לרווקה: אגואיזם או רצון לגיטימי?
בבסיס אמירות הרבנים עומדת התזה לפיה אין משפחה מלבד המבנה המסורתי הכולל זוג הורים, זכר ונקבה. לשיטת הרב רבינוביץ', אשה הבוחרת ללדת ללא נישואים באמצעות תרומת זרע, למעשה גוזרת יתמות על הילוד. אבל כל עוד אין דרישה כללית להוצאת רישיון להורות, למה לקפח דווקא את הרווקה?
רבנים ידועים, בהם הרב ד"ר נחום רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" והרב יעקב אריאל, נשיא צהר, יצאו בשבוע שעבר נגד תרומת זרע לנשים שאינן נשואות. זאת בניגוד לפסק הלכה של הרב יובל שרלו, ראש ישיבת הסדר פתח תקווה, שפסק ב-2007 כי אין מקום למנוע מאשה את רצונה להקים משפחה, אם הגיעה לגיל 37 והיא רווקה. בפסיקתו הנ"ל לא שלף הרב שרלו את המספר "37" מהשרוול; הוא הסביר שהחל מגיל זה עלולים לצוץ קשיים ביולוגיים בהפריה, בעוד שמתן היתר בגיל צעיר יותר עלול לעודד הריונות מחוץ למסגרת המשפחתית המוכרת והמועדפת עליו: אבא-אמא-ילד.
לדעתי האישית, הקביעה מי יהיה הורה לא צריכה להיות נתונה בידי בני אדם, לא משנה מהי דרגת סמכותם הרוחנית. להלן הגורמים שהביאו אותי לשורה תחתונה זו. תשפטו בעצמכם:
בטרם נתחיל לכעוס ולמחות נגד רבנים שנכנסים לנו לרחם, בואו נסתכל על הצד החיובי: ההכרה. המאה ה-21 מאופיינת, בין היתר, בנישואים בגיל מאוחר. אפשר להאשים את האינטרנט, את האורבניזציה, או את חוסר הסבלנות ואת הבררנות שלנו כרווקים, אבל אפשר להתייחס לכך גם כאל ברכה, שניתנה לנו הזכות לבחור את בני זוגנו. רובנו המכריע לא נישאים מכפייה או מחוסר ברירה, והרווקוּת אינה סמל לכישלון כאדם. הצהרות הרבנים שהובאו לעיל, גם אם מקוממות חלק מאיתנו, מכירות בכך שלא ניתן עוד להתעלם מאוכלוסיה הולכת וגדלה של רווקים ורווקות, שבגיל מסוים תש כוחם מלנסות ולמצוא בן זוג לחיים, אבל הכמיהה לצאצא עוד מקננת בלבם.
לשם השוואה, באנגליה של ימי הביניים חוקקה אליזבת הראשונה את "חוקי העניים", שבין היתר חייבו עניים להתפנות לבתי מחסה והענישו את אלו שסירבו. חוקים אלה, על אף אכזריותם, הניחו את התשתית למדינת הרווחה ולעבודה הסוציאלית כפי שהן מוכרות לנו היום, שכן הם הכירו בראשונה במחויבות המדינה לטפל באזרחיה שאינם יכולים לפרנס את עצמם.
אם כך, לפנינו פסיקות רבנים שנויות במחלוקת, שלכל הפחות מכירות בכך שלא ניתן לטאטא אל מתחת לשטיח את רצונם של רווקים במשפחה, ושיש להתמודד עם רצונות אלה ולהתאים את ההלכה לרוח התקופה.
עכשיו, כשהבנו שלפנינו עומדת דילמה, צריך לבחון את הפתרון המוצע על ידי הרבנים. לשם כך נבחן את אמירותיהם לגופן. בבסיס אמירות הרבנים עומדת התזה לפיה אין משפחה מלבד המבנה המסורתי הכולל זוג הורים, זכר ונקבה, כאשר לשיטת הרב רבינוביץ', אשה הבוחרת ללדת ללא נישואים באמצעות תרומת זרע, למעשה גוזרת יתמות על הילוד. מוסיף ואומר הרב רבינוביץ' שהתנהגות מעין זו היא בבחינת אגואיזם הגובל באכזריות.
לומדים עם הזמן, מתקנים שגיאות שעשו ההורים
נתחיל שוב מנקודת הסכמה: הרב רבינוביץ' צודק בקובעו שהשאיפה לילד היא אנוכית. טעותו של הרב רבינוביץ' היא באבחנו שרק לאשה הרווקה רצון אנוכי בילד. זאת משום שרוב הילדים שבאו לאוויר העולם אינם תולדה של מחשבה רציונלית של זוג הורים החש מוכן, נפשית ופיננסית להביא ילד לעולם, אחרת רק לאנשים עשירים מאוד ומבוגרים ואחראים מאוד היו נולדים ילדים. רוב הזוגות שבוחרים להביא לעולם את ילדם הראשון אינם יודעים עד לרגע הגיעם הביתה מבית החולים עם הרך הנולד בזרועותיהם אם הם באמת מוכנים מבחינה נפשית לגדל ילד. הם לומדים עם הזמן, מתקנים שגיאות שעשו הוריהם, עושים שגיאות חדשות משל עצמם. אבל הם בוודאי שלא יודעים, גם כשילדם מגיע לגיל 30, מה יהיה הצעד הבא שלו וכיצד יבחרו להתמודד עם כך.
הבה נודה באמת: יש ילדים שהגיעו לעולם כתוצאה מהריון בלתי רצוי, יש ילדים שהגיעו לעולם תוך תכנון מלא כשעתידה הכלכלי של המשפחה לוט בערפל, ויש ילדים שנולדו עם כפית של כסף בפה, לבית קר ומנוכר. כלומר, לא ניתן לתכנן את עתיד ילדיך. אפשר רק לייחל לו.
לקבוצה הנ"ל נוספת קבוצה הולכת וגדלה של זוגות נשואים שאינם מצליחים להרות ובוחרים בהליכים ארוכים של הפריות או פונדקאות כדי שייוולד להם ילד הנושא את מטענם הגנטי. האם הורים אלה אינם אנוכיים? האם לא יכלו לאמץ ילד מבין מיליוני הילדים העניים שבעולם, או לשמש משפחת אומנה לאחד מעשרות אלפי הילדים בישראל? מדוע אנחנו מקבלים בהבנה את רצונם בילד הדומה להם ולא טוענים שהם אגואיסטים?
עד כה סיכמנו שלפנינו דילמה: האם להתיר הפריות לנשים שאינן נשואות ולסכן את התא המשפחתי המוכר לנו. עוד הסכמנו שהרצון לילד נובע לא רק מאהבה, כי אם גם מאגואיזם, אבל אגואיזם שכזה ניתן למצוא בקרב רבים מהאנשים הבוחרים להביא ילד לעולם. עתה נותר לבחון את שאלת השאלות: "טובת הילד".
האם חסרים ילדים אומללים לשני הורים?
נניח ששוב אני מסכימה עם הרב רבינוביץ', ולוּ רק בשל העובדה שאני, כמו רבים מחבריי, גדלתי בבית ובו שני הורים. האם ילדותי המאושרת מצביעה על קשר סיבתי בין טובת הילד למי שמגדל אותו? לא ולא. האם חסרים ילדים אומללים לשני הורים? בוודאי שלא. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שמי שמסכים לדבריו של הרב רבינוביץ' צריך לשאול את עצמו אם הוא מוכן שהרבנות והמדינה יתערבו במבנה המשפחתי.
לפי ההגיון של פסיקת הרב, אני יכולה לטעון שאסור לאנשים עניים, לאנשים נכים או בעלי כל מוגבלות פיזית שהיא, לאנשים עם עבר פלילי (ובכלל זה גם עבירות פעוטות או עבירות צווארון לבן) להביא ילדים לעולם. מדוע? כי הם אינם יכולים לספק לילדם מסגרת משפחתית "נורמלית", כהגדרתה על ידי הרב רבינוביץ'. הם גוזרים על ילדיהם קשיים שאין לילדים אחרים ובכך מציבים אותם בעמדת פתיחה נחותה. ולמה לעצור כאן? הבה נאסור על אנשים שמנים להביא ילדים לעולם. אז מה אם הם יכולים לגדל באהבה ילד ולתת לו הכל מבחינה רגשית וכלכלית. הם הרי קבוצה בסיכון לסוכרת ולמחלות לב והם עלולים להשאיר את הילד יתום באיזה שלב. אולי בגיל ארבע, אולי בגיל 40, אבל למה להסתכן? בואו נשלול מהם את הזכות להורות.
בזמן האחרון אנו שומעים בתקשורת על מקרי הזנחה מטרידים עד מזעזעים. ילדים הנשכחים על ידי הוריהם ברכב ונחנקים למוות, ילדה הנשכחת על ידי הוריה בשדה התעופה וכדומה. כל אלה מראים לנו שלא חסרים הורים בלתי מושלמים גם בתאים משפחתיים "נורמליים". בכל פעם שידיעה מעין זו מתפרסמת כולנו ממהרים לצקצק בלשוננו ולטעון שיש צורך ברישיון להורות. ובכן, אין דבר כזה. אין דבר כזה, כי המדינה לא יכולה וגם לא אמורה לפקח על הנעשה בביתם של אזרחיה. היא יכולה להעניש בדיעבד ולדאוג לפיקוח באמצעות מערכי החינוך והרווחה, אבל לא לפני הלידה, רק אחריה.
צריך שיהיה דין אחד ושווה לכולם
באותה מידה, לא נראה לי שהמדינה צריכה לפקח על הילודה. אמנם כאן, בניגוד להורות "רגילה", היא יכולה לפקח טכנית במקרים שונים, באמצעות שלילת תרומת זרע מרווקות, או אי-מתן אישור אימוץ לזוג חשוך ילדים. אבל צריך שיהיה דין אחד ושווה לכולם: לרווקים ולנשואים, לסטרייטים ולהומוסקסואלים.
וזה אולי הדבר הכי חשוב שהרב רבינוביץ' שכח: לא אנחנו נקבע מי צריך להביא ילדים לעולם. רק ה' רשאי לעשות זאת.
לפנייה לכתב/ת 
