קולה של אמא

היה זה לפני כמה שנים, קצת אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. התחלנו אט אט להבחין בקולו הקבוע והמטרטר של המזל"ט, בקולם של המסוקים נושאי הפצצות, בקולם של פגזי הטנקים המחפים בשאונם על רעש המסוקים, ואחרי כן, למדנו לשמוע את קול הדממה הדקה. הרווח שבין ליקוק הפצעים, לבין המשך ירי הקסאמים לעברנו, לבין המשך קולו המטרטר של המזל"ט, וכן הלאה וכן הלאה.

למדנו לומר לילדינו, ששאלו אותנו מה זה הרעש הזה, 'לא לדאוג ילדים שלנו, זה אש כוחותינו'. לא תמיד אמרנו להם את האמת. למדנו לשקר להם, כדי שהם ילמדו לחיות עם האמת שלהם, שהעולם הוא מקום טוב. סיפרה לי אחת מחברות הקיבוץ, שהנכדה שלה, בת הארבע, שאלה מה זה הרעש הזה, והתשובה הקבועה, 'אש כוחותינו', הרגיעה את הילדה הקטנה. אה, טוב, אמרה בת הארבע. 'חשבתי שזה רעמים. רעמים זה מפחיד'.

לילה אחד, כשהמזל"ט היה בעיצומו של סיבוב מעל לקיבוץ, והטנקים החלו להרעיש, הבנתי משהו. הבנתי, שבאחד מהטנקים הללו, הנכנסים לילה לילה לעזה, יושב לא אחר מאשר בני, דקל, שהיה אז מט"ק. כלומר, מפקד טנק. יתרה מזו, הבנתי שהוא יושב בטנק, כאשר פלג גופו העליון מחוץ לטנק, והוא חשוף לפגיעה ישירה. לא ישנתי באותו הלילה. כשנגמרה הפעולה, בסביבות שלוש בבוקר, התקשרתי אליו, ואמרתי לו, במין הומור שחור, השמור עמנו לרגעים היסטריים:

'ילד, אי אפשר לישון ככה. תנסו להפגיז קצת יותר בשקט'.

האמירה הזו, שהייתה תוצאה של הפאניקה שלי לבדוק אם ילדי חזר חי מהפעולה הזו, הדליקה אצלי נורה אדומה. מה אני אומרת לו בעצם? שזה בסדר להפגיז, רק שיתנו לישון? האם אפשר לישון, כשהאלימות באזורנו כל כך מוחשית, כל כך חיה, כל כך חלק כמעט ויזואלי של חיינו? הרי את תמרות העשן, את מעופם של הטילים, ואת רשפי הפגזים אנחנו רואים כל העת. את הקסאמים ואת הפצמ"רים אנו סופגים בגופנו.

ואז, עלתה במוחי עוד שאלה. האם אני חיה בשלום עם מה שקורה פה? האם אינני חלק מזה,

באופן בו אני שותקת, גם לאחר שקסאם נפל לפני האוטו שלי, בשדרות, וכמעט דרסתי אותו? האם מותו של ג'ימי קדושים, חבר הקיבוץ שלי שנהרג מפצמ"ר שנפל ליד ביתו, בשעה שעבד בגינה לא אמור לסמן לנו קו אדום, שממנו אסור שתהיה עוד אלימות באזורנו?

ובעוד כמה שנים, כשנכדי ישאלו אותי, ומה את, סבתא, עשית כשכל זה קרה? איזו תשובה תהיה לי בשבילם? מה אומר להם, לצו מצפוני, לאני הפנימי שלי, שכל כך מאמין בדרכי שלום?

ההצטרפות שלי ל"קול אחר" נותנת לי תשובה חלקית לשאלות המציקות לי. השיחות עם תושבים מעזה מבהירות לי כי יש עַם, שם בעזה, שקצה נפשו באלימות. לא, אין הם יכולים לעשות דבר, כרגע, אך יש לנו שותפים משמעותיים לדרך. והם מחכים לבוא השעה. והם סובלים, בדיוק כפי שאנו פה סובלים. וממשלתם גורמת לסבל הזה, כפי שממשלתנו גורמת לסבל שלנו.

"קול אחר" הוא קול שקורא לשתי הממשלות לפעול מיידית להמשך הרגיעה ולמניעת האלימות בעתיד. כלום אין זה הרצון המשותף של כולנו? 'קול אחר' הוא הקול שמשמיעים יחד, תושבים משדרות ועוטף עזה, עם תושבים מעזה, ואשר נועד למנוע את המשך האלימות באזורנו. אנו מאמינים, כי הקול האחר ילך ויגבר, עד שיחריש את אוזני הממשלה, וזו, תעשה את המוטל עליה. אנו קוראים לכם להצטרף אל הקול הזה, ולהשמיע אותו יחד איתנו, בכל מקום בו אתם נמצאים. תודה שבאתם להיות איתנו.

ליאורה איילון היא תושבת קיבוץ כפר עזה, מנחת קבוצות ועוסקת בקונפליקטים בחברה הישראלית. זהו הנאום שנאמה בעצרת.