ואלס בנבכי הזיכרון

"למה באת?" שואל, פחות או יותר במילים האלה, כרמי, הגאון המתמטי שמכר פלאפל באוטרכט עד שהתעשר, ועכשיו הוא מנפס, מחוק ומדוכא, בבית הגדול שלו בהולנד, כשארי פולמן צץ מולו עם שאלות על קורותיהם המשותפים מלחמת לבנון.

שאלה טובה, "למה באת?" התשובה טובה פי אלף. "ואלס עם באשיר", הוא סרט שאף אחד לא אומר עליו שהוא טוב; במקום לומר איך הוא היה, כולם פשוט מנידים את ראשם בכאב ובהערכה. איך הוא בא לנו ככה, איך. ועוד ככה.

ראינו אותו בקומפלקס הקולנוע בברסי וילאז' בקצה הרובע ה-12, מה שהיה לפני אלפי שנים כפר דייגים ואחר כך למרתף היינות הגדול באזור, ועכשיו, אחרי חודש ושופץ כדי להסביר פניו לתייר הצרפתי, הוא מזכיר בעיקר את זכרון יעקב, רק עם חנויות טובות יותר. קבענו עם חבר מהאוניברסיטה, אחד מאלה שלא משתתקים כשעוברים לאנגלית, כי היא שגורה בפיו, וגם הצרפתית שלו מצוינת, פשוט כי צרפתית היא השפה הזרה הראשונה שלומדים בבית הספר בלבנון. גם בסוריה, אליה עקר עם משפחתו כשהכל נעשה לא יציב.

חמושים בשלושה דיאט קולה ובחבילת מלטיזרס, ההתמכרות האחרונה שלי, ברור היה שאני מסתובבת עם שני גברים לבנטיניים, בעיקר כי אני זו שפתחתי לעצמי את שתי הדלתות המובילות לאולם הקולנוע. וכך התיישבנו בשלשה בשלושת הכסאות האמצעיים בשורה אמצעית, מכירים קצת ולגמרי זרים.

המקומי מתחבר אל המוחלט (איור מתוך הסרט: דוד פולונסקי)

כמה קוסמופוליטי אדם יכול להיות

עוד לא הספקתי לכבוש את הכיסאות שלצידי עם התיק והסוודר ולשקוע בכורסה, וכבר שעטה לעברנו להקת כלבי טרף בשדרות רוטשילד, מחפשת מישהו לקרוע לו את הצורה. אני מכירה את השדרות האלה היטב, אני מכירה את האנשים האלה. הנה ארי פולמן, איך הצליח ללהק לתפקיד הראשי בסרט שלו שחקן כל כך מדויק וכריזמטי, שלא לומר חתיך הורס? והנה פולונסקי, המאייר הנפלא של הסרט, מציץ מאחורי פולמן והחבר שלו בועז, בבר שבו הם מנתחים את חלום הכלבים שפותח את הסרט ומניע את גלגלי הזכרונות החלודים של פולמן.

הסרט הזה מרעיש. מרעיש באמת. מרעיש באופן שבו הוא מחבר את הרעיון עם אמצעי הביטוי, את האישי עם הפוליטי, את המקומי עם המוחלט, את העבר עם העבר הרחוק יותר ועם ההווה.

הוא מתחיל ואני כבר מרגישה בבית. הכלבים האלה לא שלי, אבל השדרה ועוד איך. והעיר הזאת שלי, וגם הבר שבו הם יושבים והמרינה, והדיבור הגברי התל אביבי הזה עם העבר הקרבי, מכירה אותו טוב, כמו גם את החקירה הזאת, ההיסטורית והפנימית, חשבון הנפש הפרטי והמשותף. והסרט נוקב, כואב ומצחיק.

לא נעים לי שמצחיק. כשהחיילים של פולמן יורים בכל מה שזז ובמה שכבר לא, ועולים עם הנגמ"ש על מכוניות שעומדות בדרכם, לא נעים לי ממ' שיושב מעברו השני של המ' שלי. וכשאריק שרון מדבר עם בגין בטלפון, מצידו האחד של הקו מתבונן שרון על סטייק עם שבע ביצים ומצידו השני טובל בגין צנים בכוס תה, אני תוהה אם מ' הרחוק מבין את הביקורת והאירוניה. וכשהחיילים משתזפים על החוף הלבנוני, יורים בפחיות, אני כבר פוחדת שהוא שונא אותנו, כי כמה קוסמופוליטי ופתוח אדם כבר יכול להיות.

אפילו המלטיזרס כבר לא יורדים יותר בגרון, אני צוחקת כשאין ברירה אבל נרעדת מבפנים, עוד הרבה לפני שרואים ילדים מתים, מחשבה שאני לא יכולה לעמוד בה בשנים האחרונות. גם את החיילים האלה, הילדים, האבודים, התלושים, המנוצלים, גם אותם אני מכירה. הייתי בצבא, עבדתי בצבא. אני מנסה לנחש את מחשבותיו של מ' שבקצה השלשה שלנו; מעניין אם הוא מבין כמה שזאת לא אשמתם, או שכמוני הוא מבין שזאת גם אשמתם, כמו שזאת גם אשמתי.

הסרט הזה, שכולו גאונות מרסקת לב, נגמר, תודה לאל. אני רוצה לחבק את הילדה שלי, אני רוצה להיוולד בארץ אירופית, אולי איזו מדינה שלא עסוקה בהשרדות ומבלבלת לעתים בין איום קיומי ומשחקי כוח וסתם טעויות בשיקול הדעת. אבל באופן משונה אני מרגישה גם גאווה מתפרצת, כי בישראל מותר לחשוב מחשבות קשות כאלה, ויש בה מספיק כשרון ושותפים לדרך, כדי שיהיה אפשר גם לבטא אותן באופן מרהיב כל כך.

זוכרת וזוכרת

אנחנו יוצאים מהקולנוע, לא ממש יודעים מה לומר. מ' אומר: סרט חזק. גם מ' השני. מ' השני מוסיף שהוא גם סרט מצוין. אבל עזוב רגע את הסרט, מה איתנו.

היינו ילדים אז. אני נזכרת בדברים ששכחתי כבר שנים: באחר הצהריים ההוא, בתחילת המלחמה, כששיחקתי בבית של חברות, ופתאום, כמו בספרים שעדיין לא קראתי אז, הגיעו כמה אנשים במדים לשבת עם האמא שלהן, ומישהו סגר אותנו בחדר, כי השיחה שמתקיימת כרגע סביב השולחן העגול שבפינת האוכל לא מיועדת לילדים. וזכרונות אחרים מחדר הילדים שלי.

ההורים שלי הרשו לנו להדביק מה שאנחנו רוצים על ארון הפורמייקה הענק, שתי דלתות מוקצות לכל ילד. הדלתות שלי נמלאו בתמונות של חללינו. גוזרת, מדביקה, מסדרת מחדש, עושה מקום לבאים בתור. אחרי אסון צור לא היתה ברירה אלא לפלוש לדלתות הפורמייקה של האחים שלי.

וזיכרון מאוחר: אני שומעת רדיו, נוהגת, נוהגת ובוכה, כי אומרים שם, חוזרים ואומרים, שצה"ל יוצא מלבנון; זוכרת יעל דן, זוכרת אהוד ברק, זוכרת בכי של הקלה, של תסכול על הקלות הבלתי נסבלת של הפסקת המלחמה הזאת. בוכה ומתפלאת איך ייתכן שהדברים האלה עדיין נוגעים בי, אני והדעות שיש לי על כל דבר, על ההתרחקות ההישרדותית שלי מהמצב. ושוב אינתפיאדה ושוב מלחמת לבנון ושוב ושוב ושוב.

אבל מ' הרחוק אומר שאין לו זכרונות מהתקופה הזאת, והוא בכלל מאזור אחר לגמרי בלבנון, מהצפון, וממילא הם עזבו במהירות לפני שהסכנה תיגע בהם. ואז אנחנו מתיישבים במסעדת בשרים לא ממש טובה, שבה גם המלצריות מדברות אנגלית, ומתלבטים אם כדאי להזמין את העסקית או אולי להשתמש בהנחה שמקנה לך כרטיס הקולנוע, ומדברים פוליטיקה וריאל פוליטיק על המבורגר אחד עשוי א-פואה ואחד וול דאן. בלבנון כנראה לא מעריכים מי יודע מה בשר חי למחצה.