כל ההתחלות: לך על דחייה, אחי, זה הכי הכי

הזמן: שקיעה של יום שבת.

המיקום: מסיבת בריכה.

משפט הפתיחה: "כל זמן שיהיה לי פרצוף – לך יהיה איפה לשבת..."

"שמעיה, איך חשבת שהיא תגיב כשאתה אומר לה כזה משפט?" אני שואל אותו.

- "ראית שהיא חייכה? זה הכל..."

שפע יפהפיות חוללו סביב, לא ראינו אף גבר. מבחינתנו זה היה אירוע שיא, ששילב מצויין רוחניקיות בשמלמלות אווריריות לצד צפוניות במחוכי לייקרה צמודים. אלוהים, כמה יופי נשי. ממש מטריד.

אספר לכם על שמעיה. זה האיש שהביא לשיא את היכולת לחדור אל הבחורה כבר במשפט הראשון. אלה לא המילים, זה המבט בעיניים, השובבות, הביטחון העצמי.

או מישהי אחרת:

"יש לך מראה בכיס?"

"כי אני ממש רואה את עצמי בין הרגליים שלך!"

להיות בכאן ובעכשיו (צילום: י. רפיק)

"אתה יודע שאני עדיין מפחד להתחיל עם בחורות".

"בניגוד אלי, נגיד?"

רצינות - המחלה של האגו

כמו הרבה חרמנים, שמעיה עוטף את תורתו באיצטלה רוחנית. אלא שיש לו הרבה מעריצים, והקייס שלו אינו מופרך בכלל: כל התורות מדברות על השאיפה לחיות טוטאלי, במלוא המודעות, כאן ועכשיו. מי שנוכח ברגע חי את חייו בשלמות, ולהפך, אם תתחיל להתפזר על מחשבות וציפיות לעתיד, אתה נהיה לא-אותנטי ומזויף.  

"אתה פשוט מפחד מהסטירה אז אתה לא במשחק. מתחיל רק עם מי שקל לך".

- "הפוך על הפוך".

"לא! הפוך רק פעם אחת: הפוך את הריג'קשן למטרה! אתה בא כבד, מפחד לעצבן אותן, אני לעומת זאת פשוט פלרטטן טיזר... הנה, קבל".

הוא קורא לבחורה קטנה ועכברית ומדגים את הנקודה:

"סליחה, אני וחבר שלי התערבנו מהי התנוחה האהובה עלייך. אני אמרתי דוגי והוא אומר את למעלה. מי ניצח?"

- "כן. תתחיל איתה במוכנות שהיא תעיף אותך. תתחיל בלהראות לה שהיא נחשקת".

"זה מנמיך אותי!" אני מוחה.

מזדהה עם החלשים

אחרי שעתיים, הלומי אלכוהול, אנחנו עומדים בתור לפיצה. "סליחה", הוא קורא לשתי בנות שכמעט חולפות על פנינו, אחת בלונדינית תמירה ויפה במיוחד והשנייה גם יפה, רק קצת יותר דחוסה ומוצקה מחברתה. הוא פונה אל הבלונדה במבט ממיס: "את יודעת שאת נורא יפה?"

אני לעומתו מלא היסוסים: דבר ראשון – נבוך בשביל החברה האחרת, זאת שניצבת בצילה של החברה היפה. מזדהה עם החלש והקטן אני, תמיד. ודבר שני – אלם. תמיד הייתי הכי מאוויים, במיוחד מבנות גבוהות, שבעתיים מגבוהות שהן גם יפות. לרגע לא הייתי, לא כאן ולא עכשיו. אבל שמעיה, כולו מסונוור מאורה של הבלונדה, ממשיך בנחישות להתעלם מהשנייה, מספר עכשיו על מעללי החתול שלו – איך הוא מצליח למצוא נושאים כאלה טיפשיים כל כך בקלות? – ואז מציע לה במתק: "אולי אחר כך מתישהו תבואי אלי הביתה ללטף לי את החתול..." וזיק שובב נדלק בעיניו.

עכשיו לכולנו ברור שהחתול שהוא מדבר עליו נמצא בין רגליו. "ולך, יש חתול?" הוא חוקר את הגוצה, שנרתעת כשהשיחה מוסטת לפרווה שלה. גם הבלונדה מאבדת ריכוז, אלא ששמעיה מחזיק אותה ביד, ובזמן שהיא מסתודדת עם חברתה הוא מאמן אותי באוזן: "תמיד תנסה לגעת במשהו שלה. צמיד, מצית, קח ממנה סיגריה, אבל הכי טוב ביד. ככה אתה יודע אם יש לאן להתקדם, כי אם היא נרתעת אחורה, אתה ישר לוקח צעד אחד אחורה. הגוף לא משקר..."

אשתי השנייה

אחרי שהיא הלכה הוא מסביר לי: "שמת לב שהיא נגעה בעצמה בצוואר כל הזמן? זה אומר משהו".

- "מה זה אומר?"

- "בשבילי זה אומר סוג של תנועת התגוננות", אני אומר.

(אני מסתכל סביבי) "אף אחת".

- "טו-אוב!" צוהל שמעיה.

• רפיק הוא מנהל מרכז אומ לאהבה ומדיטציה, יזם פסטיבל "סינגלס" ליחידים בלבד, שיתקיים בבית אורן בט"ו באב 14-16.8 (פרטים באתר המרכז)