כשאת מודדת

"אני תמיד אבחר בגד במידה אחת יותר גדולה, כי אחרת זה עושה לי 'לחמניות' בצדדים", מתארת עידית וולמן (בת 23, מידה 38) מצב שכיח שכמעט כל בחורה יכולה להזדהות איתו, ולא משנה מה המידה שהיא לובשת. שיחה עם עוד כמה בנות שחולקות את אותה המידה הבהירה לנו שאם נרצה להגלות לאי בודד את כל המעצבנות האלה שהיקף המותניים שלהן תואם בדיוק את מידה 38 או, לחלופין, כמה נשים ממוצעות במידות 40־42, נתקשה לאתר אותן. משפטים כמו "אני מידה 38 אבל לפעמים גם 40" נזרקים לעיתים תכופות לחלל האוויר בתאי המדידה ומוכיחים שאנחנו כבר לא ממש יודעות מה המידה שלנו. האם זה קורה בגלל שאנחנו עסוקות בטירוף בדיאטות והמשקל שלנו משתנה כל חמש דקות, או שמשהו אצל המעצבים השתנה בפועל? יכול להיות שוולמן הוזה, והיא בעצם לא מידה 38, או שמא מישהו בתעשיית האופנה הקטין לנו את המידות?

אז מה המידה שלך? (איור: רויטל בנעים)

ד"ר שוש מרזל, חוקרת אופנה מאוניברסיטת בר אילן ומבצלאל, נחלצת לעזרה: "באמת קיימת אנרכיה בתחום מידות הבגדים, ולא רק בארץ. באירופה החליטו לייצר טבלאות ברורות שיגדירו את המידות, כדי לעשות קצת סדר בבלגן, וכך נקבע בצרפת של תחילת המאה הקודמת האופן שבו מודדים את מידת המכנסיים הנכונה: חישוב היקף המותניים חלקי 2. והנה, הפלא ופלא, למרות שמאז המידות אמורות בעצם להיות אחידות, הן בכל זאת לא כאלה – מבנה הגוף שמשתנה ממדינה למדינה ומאזור לאזור משפיע בבירור על הגזרות ובהתאם משתנות גם המידות. בנורבגיה, לדוגמה, יש לנשים כתפיים רחבות מהממוצע, לכן מידה 42 שם רחבה יותר בפלג הגוף העליון. בספרד, לעומת זאת, פלג הגוף העליון של הנשים צר על פי רוב ופלג הגוף התחתון רחב יותר. כלומר, קניית שמלה בספרד היא עניין שונה לחלוטין מקניית שמלה בנורבגיה, גם כאשר מדובר כביכול באותה המידה".

המעצבות הדס ועינב צוקר מ"Rhus Ovata", שמייצאות את הפריטים בעיצובן לנשות טוקיו, ניו יורק ולונדון, מדווחות גם הן על הבדלים משמעותיים בין המידות: "במקום המספרים אנחנו משתמשות באותיות M S, ו־L כי לכל מדינה יש את סרגלי המידות שלה ואנחנו מנסות לעבוד על פי סטנדרט קבוע. הסמול שלנו הוא קטן יחסית, בגלל העבודה עם השוק היפני, ויש גם אקסטרה־סמול. אבל המדיום הוא סטנדרטי, והמדיום שאנחנו מייצרות בשביל ארצות הברית וישראל דומה".

מדידה ראשונה

על פי ד"ר מרזל, אובססיית מדידת ההיקפים התחילה במאה ה־19: "עד המאה ה־19 בכלל לא היו מידות כי אנשים נהגו לקנות בדים ולתפור את הבגדים שלהם בעצמם. ככל שהמאה ה־19 התקדמה, ואיתה המהפכה התעשייתית, התחילה להתפתח גם תעשיית הבגדים המוכנים מראש – ה'פרט א־פורטה'. ב־1870 כבר נוסדו בתי הכולבו הענקיים שבהתחלה מכרו רק טקסטיל לבית אבל בהמשך התחילו לתפור גם בגדים במסות – קודם בגדי עבודה, אחר כך מעילים ולבסוף שמלות, שהצטרפו לפריטים המוכנים מראש בתחילת המאה ה־20. התפירה ההמונית הביאה איתה את הצורך בסימון מידות כללי".

אבל ההסבר ההיסטורי הזה לא פותר לוולמן, נציגת ה־38 שלנו, שום בעיה. המצב בחנויות כיום הרגיל אותה, ורבות כמותה, להיכנס לתא המדידה עם אותו זוג מכנסיים בארבע מידות שונות, פשוט בגלל שאין לדעת איזו מהן תפגע: ה־38 של "קסטרו" עשוי להתגלות כמקביל ל־40 של "זארה" או ל־36 של "חגית טסה"... נסתרות הן דרכי המותניים. החלטנו לבדוק את העניין מקרוב ושלחנו אותה למדוד פריטי מעצבים מקומיים ב"החנות שליד" בדיזנגוף סנטר שבתל אביב. היא בחרה כמה דגמים שונים של מכנסיים מבית "אנה .K", כולם במידה 38: שק (שהתגלו כגדולים מדי); בויפרנד, מעוטרים בפס גומי רחב שמבצבץ החוצה ומדמה תחתוני בוקסר (קטנים מדי); גזרה קלאסית, בתוספת גומי באזור הקרסול (גדולים מדי, אבל ה־36, לעומת זאת, ישב בול); וסקיני (צמודים עד להתפקע – וולמן מתנשפת).

שאלנו את עתר קנול־שיבק, בעלת החנות, אם כבר יצא לה להיתקל במקרים דומים של מרמור מצד הלקוחות על המידות הנזילות. לטענתה, רוב הבנות מתלוננות על כך שהמידות קטנו: מי שחשבה שהיא 38, תיווכח לא פעם לדעת שדווקא ה־40 הוא שעולה עליה, ומי שהייתה סגורה על זה שהיא מידה 40, למדה לקחת איתה לתא מידה 42.

בניסיון לרצות את וולמן, ולפני שהיא תתחיל לחשוב שמקומה לא איתנו אלא דווקא באחו, פנינו לחפש הסבר לתופעת המידות התזזיתיות אצל קרן זרקה, המעצבת שמאחורי "אנה .K".

הייתכן שבדיוק כמו מעמד הביניים גם מידות הביניים הולכות ונשחקות?

"אני מעבירה את רוב הפריטים שבעיצובי תהליכים של סטון ווש או של צביעה ידנית בבית, ואלה דברים שמאוד משפיעים על הבד. בחברות מסחריות מייצרים בכמויות גדולות ולכן יכולים לחשב בקלות בכמה סנטימטרים יתכווץ הבד, ואז המידה יוצאת מדויקת. אבל לי, כמותג קטן, קשה לקבוע בדיוק בכמה אחוזים יתכווץ כל בד, כי אני מייצרת כמויות קטנות. כך קורה שלדגמים שונים של מכנסיים במידה 38 יש היקף מותניים שונה. הלקוחות פשוט יודעות שצריך לבוא ולמדוד כי הפריטים עלולים להתכווץ קצת".

אז יכול להיות שהמידות קטנו במשך הזמן?

"אני מכירה את הטענה הזאת, אבל בכל מה שנוגע למותג שלי, אני עובדת לפי ספר הטבלאות התקני. יותר מזה, רוב המעצבות עובדות עם תדמיתניות שסיימו קורס של משרד העבודה, והן לא מסוגלות לסטות מהמידות המקובלות גם לו היו רוצות. בבגדים שלי, בכל מקרה, אין סטייה במידות. איזה טוב יֵצא לי מלבאס לקוחה שתבקש מידה 38 ואז תגלה שהפריט קטן עליה? זה עושה לי שירות רע. אני לא חושבת שעיצוב פריטים במידות קטנות, מתוך איזו קונספירציה להפוך את כולנו לרזים יותר, הוא צעד שיכול לשרת אינטרס הגיוני של המעצבים. זה לא מחוכם ועלול לפגוע במכירות".

בדקנו גם את המידות ב"זארה", "קסטרו" ובחנויות המעצבים. רוצה לדעת מה מצאנו? הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון GO של חודש אוגוסט