שירת חייו האחרונה

במחסום בקלנדיה זרמה התנועה בצהריי היום כרגיל. חיילים במדים ונשק, משאיות עמוסות סחורה, אבק. יום קבורתו של מחמוד דרוויש, משורר וסמל, נראה משני צדי המחסום כמו עוד יום של חול. בפאתי רמאללה מרגישים פחות את ההמולה והתכונה שרוחשת במרכז העיר. אבל גם שם, בלבה הסואן של העיר, למעט שלטים שהוצמדו פה ושם לעמודי פרסום, גדרות הפרדה וקירות הבתים אשר מהם נשקפו פניו המרצינים וקמוטי המצח של דרוויש, המשיך הרחוב בשלו כאילו כלום.  

אלפים באו להיפרד מהמשורר מחמוד דרוויש (צילומים: מרב יודילוביץ')

בתיאטרון אל-קסאבה מרצד מסך הטלוויזיה. יושבים וצופים בשקט בטקס הלוויה הממלכתי שנערך במוקטעה. מדי פעם מישהו משחרר אנחה. זמן קצר קודם לכן ריחפו מעל העיר שני הליקופטרים ירדניים. הראשון, נשא בתוכו את ארונו של דרוויש שהועבר מארה"ב לעמאן. בשעה 12 נחת המסוק במשטח מיוחד לא הרחק מהמוזוליאום שנבנה לראיס יאסר ערפאת במתחם המוקטעה. בני משפחת דרוויש, שרים ומכובדים הוזמנו לכבד את דרוויש בפרידה אחרונה, ממלכתית, מעונבת, רשמית ורבת טקס. זוהי הלוויה הממלכתית השנייה בהיסטוריה של הרשות הפלסטינית. קדמה לה בשנת 2004, זו של ערפאת. הראשון היה איש צבא ופוליטיקאי. השני היה משורר. למרות ההבדלים בין השניים, שתי הלוויות נשאו פנים דומות.  

דיוקנו של דרוויש ניבט מכל עבר

את הארון, המעוטר בזרי פרחים, קידם מצעד תופים צבאי שהודיע על הגעתו. ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פייאד צעד לצדי הארון. הנשיא, מחמוד עבאס צעד מאחוריו. מאוחר יותר הוא גם ישא דברים. כך גם ח"כ אחמד טיבי, וגם המשורר הדרוזי, סמיח אל קאסם, שיסגור מעגל עם קולגה שהיה לפרקים יריב אידיאולוגי. בדרך למרכז התרבות של רמאללה, שלא הרחק ממנו חלקת הקבר של דרוויש הפונה לכיוון ירושלים, מחלחלת תחושה עמומה שים הטקסיות הזה, מטביע במידה מסוימת את פשטות מילותיו של דרוויש. מה למעונבות ולשירה? מה למצעדים צבאיים, מדים ומטחי כבוד ולכותב השירה? הטקסיות הזו, המהוקצעת יתר על המידה, עושה הרושם, נועדה בעיקרה לחזק ולפאר את כוחה המסויג של הרשות היושבת ברמאללה.

ילד עם דגל פלסטין ופוסטר של דרוויש בכביש המוביל למרכז התרבות ברמאללה

אבק מכסה את הכל בדרך לחלקת הקבר. אלפים עושים את דרכם תחת השמש היוקדת במעלה הכביש. "הוא היה צריך להיקבר באל-בירווה", אומר מישהו, "שם ביתו, בגליל". מהסים אותו. השיח הזה, על מקום קבורתו של דרוויש, הושתק הרבה קודם ליום הלוויה. עכשיו, כבר מאוחר מדי להציף את זה שוב. יש דברים שלא מדברים עליהם פה. מישהו מחלק בקבוקי מים. אחר מעביר פוסטרים בשחור לבן של דרוויש עליהם כתובות מילותיו: "על האדמה הזו, כדאי לחיות". האדמה צורבת וגם השמש מעל לא מרחם על ההמון שעומד מחכה לבואו של הארון. מרחוק אפשר לראות אותו, מכוסה בפרחים, נישא על משאית פתוחה כשלצידיו משמר כבוד של חיילים ושוב הדיסוננס הזה בולע בתוכו את שירת חייו של משורר גדול.  

ארונו של דרוויש מוקף בחיילי משמר הכבוד בדרך לחלקת הקבר 

"המוות של דרוויש הוא המסמר האחרון בארון הקבורה הפלסטיני. מה שנשאר עכשיו הוא אוסף של פקידים", מנסח השחקן והבמאי ג'וליאנו מר חמיס הסבר למסכת, "דרוויש היה הקול האחרון שקרא לאחדות חילונית ולערכים שהלכו לאיבוד בתוך הכאוס". איכשהו זה מרגיש נכון. "סלח לנו מחמוד, על שאיבדנו את הדרך", אמר קודם לכן במעמד הרשמי במוקטעה, סמיח אל קאסם. בצהרי היום, מעל הגבעה שלצדי מרכז התרבות ברמאללה, ריחפו אובדן ואבדון. קשה היה להגיע אל הקבר שנעטף במעגלים מעגלים של אבלים, צפופים והדוקים, כמעט בלתי ניתנים לחדירה. צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, מרמאללה, מצפון הארץ וגם מהגדה הגיעו להיפרד. ביניהם גם מוחמד בכרי, סלווה נקארה ואמל מורקוס. ביום כזה, כמו שהיטיב דרוויש לכתוב, המוות הפשוט והשקט הוא פיצוי על חיים שנמדדו ברגעים ובפרידות. שם, בראש הגבעה, הלבנה והמאובקת, לא הרחק ממרכז התרבות של רמאללה, נסתיים היום עידן.

מעגלים צפופים של אבלים סביב חלקת הקבר ממאמנים להפרד

"אני אומר: אינני אזרח

או פליט.

ואני רוצה דבר אחד, לא יותר,

דבר אחד: מוות פשוט ושקט

ביום שכזה, בליבה החבוי

של החבצלת,

אולי פיצוי על הרבה או מעט,

על חיים שנמדדו ברגעים ובפרידות.

אני רוצה מוות בגן הזה. לא יותר... לא פחות"

(מחמוד דרוויש)