מי יענה לטלפון כשיוגש דו"ח העוני?
החברה הישראלית עומדת בפני איומים מיידיים יותר מאשר הגרעין האיראני. לכן הביטחון שלנו כאזרחים תלוי ב"חינוכיסטים" ו"חברטיסטים", לא בביטחוניסטים
הדיון הציבורי הלוהט שמתנהל לאחרונה סביב נסיונם הביטחוני
של המועמדים לראשות מפלגת קדימה וראשות הממשלה
מעלה את התהייה שמא אנשים אלה מתמודדים על תפקיד הרמטכ"ל ולא על ראשות המערכת האזרחית של המדינה.
מדינת ישראל אכן מתמודדת עם בעיות ביטחוניות לא פשוטות, אך אסור לשכוח כי החברה הישראלית מתמודדת עם בעיות חמורות לא פחות כגון מערכת חינוך קורסת ופערים חברתיים הולכים וגדלים, אשר משום מה כמעט ולא זוכים להתיחסות בשיח הציבורי.
מי זוכר היום את שביתת המורים הגדולה שסגרה את מערכת החינוך הממלכתית בישראל לחודשים ארוכים אך לפני פחות משנה, את הרפורמות הכושלות שניסו שרי חינוך לקדם פעם אחר פעם ללא הצלחה, את קריסת ההשכלה הגבוהה בישראל, את בריחת המוחות, או את אי-עמידת הממשלה בהתחייבויותיה כלפי הסטודנטים בעניין הפחתת שכר הלימוד? הלא כל בר דעת מבין כי עתידה של המדינה וחוסנה תלויים באיכות מערכת החינוך לא פחות מאשר ביכולותיה הצבאיות, ואולי אף הרבה יותר. היכן, אם כן, הדרישה הציבורית לראש ממשלה "חינוכיסט"?
כיצד זה ייתכן שבתוך כל ההתפלפלויות האינסופיות אודות דמותו של המנהיג המתאים "לענות לטלפון האדום בשלוש בלילה", לא נמצא מקום לשאול מי ראוי שיעמוד בראש המערכת לכשיתפרסם דו"ח העוני הבא של המוסד לביטוח לאומי? איפה הדרישה הציבורית לראש ממשלה "חברתיסט" שיתחייב לצמצם את הפערים החברתיים הבלתי נסבלים, לדאוג לאכיפת זכויות העובדים ולהבטיח קיום בכבוד לכל אזרחיה?
העובדה היא כי שאלות חיוניות אלה נדחקות בישראל באופן תדיר לשולי השיח הציבורי דווקא משום ששורות ההנהגה מאויישות באופן מסורתי על ידי ביטחוניסטים. הניסיון הביטחוני העשיר של אנשים אלה, אשר עשו את מרבית שנותיהם הבוגרות במערכת הצבאית ועיצבו בה את תפיסת עולמם, לא מכשירה אותם במאום להבין את החברה הישראלית על כל מורכבויותיה ולפתח חשיבה אזרחית שתיתן מענה הולם לבעיותיה. במדינה בה כשליש מן הילדים חיים מתחת לקו העוני ואשר מתעוררת חדשות לבקרים לדיווחים על אשה נוספת שנרצחה בידי בן זוגה, עצם מושג הביטחון מקבל משמעות מורכבת הרבה יותר, ויוצאי המערכת הצבאית לא מוכשרים להתמודד איתה.
יתרה מזאת, אפילו בתפיסת המדיניות הביטחונית של ישראל במובנה המקובל אין לאנשים אלה כל יתרון, שכן המערכת הצבאית לימדה אותם אולי איך לנהל מלחמות בצורה הטובה ביותר, אך ראש ממשלה נדרש לחשיבה אזרחית-מדינית אשר תחתור למניעת אותן המלחמות בדיוק.
עמדתה של מערכת הביטחון היא רק אלמנט אחד בתוך פסיפס מורכב של שיקולים והכרעות, עליהם אמון ראש הממשלה. הדרישה לראש ממשלה "ביטחוניסט" משעבדת, למעשה, את כל האלמנטים האחרים למרכיב אחד בודד, חשוב ככל שיהיה, ובכך פוגעת פגיעה אנושה באינטרס הציבורי הרחב.
לפני כשלוש שנים, לאחר הצלחתו של עמיר פרץ בבחירות לראשות מפלגת העבודה, היתה לפרק זמן מסויים תחושה כי התפיסה האזרחית-חברתית עומדת לתפוס את מקומה הראוי בשיח הציבורי בישראל. למרבה הצער והאכזבה, תקווה זו רוסקה בידי עמיר פרץ עצמו אשר עם כניסתו לממשלה העדיף את משרד הביטחון על פני תיקים חברתיים, ובחתירתו האומללה אחר אותה "חותמת הכשר ביטחונית" הפך שותף למלחמה עגומה ומיותרת.
על כן יש לקוות כי בתוך שלל המועמדים הביטחוניסטים, מערכת הבחירות הקרובה תצמיח גם מועמדים בעלי תפיסה אזרחית מוצקה אשר ישכילו להבין כי החברה הישראלית עומדת בפני איומים מידיים וקונקרטיים בהרבה מאשר תוכנית הגרעין האיראנית, וידעו להתמודד איתם. הביטחון שלנו כאזרחים תלוי ב"חינוכיסטים" וה"חברטיסטים", לא בביטחוניסטים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
