אנחנו הלוזרים

כואב, כואב היה לראות את אריק זאבי על סף בכי אחרי שהחמיץ את ההזדמנות הכל כך ברורה למדליה. הרי שקוף שהוא היה אמור לזכות בזהב, אבל אז הוא פישל, מעד, נפל והפסיד - כמו כל ישראלי. גם תומר אור שאיבד יתרון מבטיח, ואנדי רם ויוני ארליך ששוב התבקשו לשחק עבור הדגל ואיכזבו. כולם לוזרים.

שלא לדבר על נעם מילס שמיררה בבכי, על אליס שלזינגר שאפילו לא היתה קרובה לניצחון אחד, על איתי מגידי שזחל אל קו הסיום ושחר פאר ששוב כשלה מול טניסאית טובה ממנה. קל לנו להאשים את החבר'ה האלה, לצחוק עליהם ולומר שאין בישראל ספורט. קל מאוד אפילו.

אריק זאבי. העיניים אומרות הכל (צילום: מיקי שגיא) 

הרי בשביל מה לשלוח ספורטאי לסין הרחוקה, להשקיע בו אלפי שקלים ובסופו של יום לראות אותו נכשל? אז זהו, שספורט - ובכלל זה כל ענף ספורט, אינו מדע מדויק וקשה לנבא האם אדם יכול לזכות ברגע נתון במדליה. מדברים על יצירת מסורת של מדליות, אבל שוכחים שקודם צריכה להיבנות כאן מסורת של אהדת ספורט שקולה.

זאבי ניסה, אבל הפנים שלו אמרו הכל. אפשר היה לחוש את הלחץ בו הוא נמצא. אפשר היה לראות בקלות איך כל המדינה יושבת לו על הכתפיים. האמת היא שבבוקר התחרות, כל העיתונים, אתרי האינטרנט (גם אנחנו) ושאר אמצעי התקשורת, יצאו עם כותרות שרק הוסיפו על גודל המעמסה שמחזיק הג'ודאי הוותיק על גבו. בסופו של דבר, הגב של אריק נשבר. לא בגללו, בגללנו.

"אנשים שוכחים שאנחנו עובדים על הרגעים האלה במשך ארבע שנים", מספר יואל רזבוזוב. "מאחורי הקלעים אתה סובל מפציעות, נוסע לתחרויות במקומות נידחים, מתאושש מהפסדים וגם מנצחונות, עושה דיאטות, מתמודד עם לחץ פסיכולוגי עצום, שומר על רמת ריכוז גבוהה, בקושי גומר את החודש. והכל למשך תקופות ארוכות, בלי הכרה משמעותית מהציבור".

מילס ושלזינגר. לא תשמעו עליהן עד לונדון 2012, לפחות (צילום: AFP)

הוא צודק. הספורטאים שלנו זוכים ל-15 דקות של תהילה לפני האולימפיאדה ולאחריה נזרקים לשולי העיתון - או גרוע יותר, זוכים ליחס מבזה ומזלזל ונאלצים לפרוש בבושת פנים מהעיסוק בענף אותו הם אוהבים. "חוץ ממייקל פלפס, אין כזה דבר זהב בטוח", ממשיך רובוזוב ושולח אותנו לבדוק באיזה סיבוב הודח האלוף היפני, שנחשב לאליל בארצו. האמת, לא צריך ללכת רחוק - פשוט תבדקו מתי הודח רוג'ר פדרר.

בקרוב נזלזל כולנו בהישגי המתעמלות, מרביתן עולות או בנות עולים ממה שנקרא בעבר חבר העמים. לפני שזה קורה, כדאי שנזכור את התנאים שמקבלת מתעמלת ברוסיה (האלופה האולימפית למשל), לעומת מה שמקבלת מתעמלת בישראל. לא רק מבחינה כספית, אלא מכל יתר הבחינות ובעיקר מבחינת היחס שהן מקבלות מהעם היושב בציון.

מג'אדלה קופץ על אנדיוני. בפוליטיקה אין קריטריון (צילום: ראובן שוורץ)

עכשיו, לפני שאנחנו מתנפלים על אודי גל וגידי קליגר, ניקי פאלי, מעיין דוידוביץ' ואולי גם שחר צוברי, כדאי שנרגיע. הרי בדיוק כמונו, אף ספורטאי לא ממש רוצה להפסיד. אם ישראל תעבור אחרי בייג'ינג תהליך של התבגרות בשמירה על פרופורציות, על חשבון מסורת המדליות שהחלה בברצלונה 1992, הרי שמדובר בניצחון קטן של הספורט ורווח גדול של כולנו.

ועוד משהו, שמישהו יוציא צו הרחקה נגד הימצאות פוליטיקאים בכפר האולימפי או בקרבתו. אחרי הבושות שעשתה לימור לבנת לפני ארבע שנים, אפשר

היה לחשוב שהלקח נלמד, אבל השר ראלב מג'אדלה שובר גם את השיאים שלה. הימצאותו של מג'אדלה בבייג'ינג רק מוסיפה לחץ, מבזבזת כספי מסים שאנחנו שילמנו ולמעשה לא תורמת כלום. בזמן שהוא שם והמונה דופק, הספורט בארץ תקוע - ולא מעט עבודה דווקא מחכה לו.

ולסיום, רק תדמיינו אם במקומו היינו שולחים לבייג'ינג את דודי סלע ואפילו את אבישר שיינמן, או בעצם כל ספורטאי אחר שעשה קריטריון בינלאומי ונשאר בבית בגלל הישראלי. כמה חבל שבפוליטיקה הזולה שלנו אין קריטריונים.