הישראלים היו כאן
הם נוסעים לבלות בחופש הגדול בקפריסין. בדרך, שום דבר לא נשאר שלם. שליחת "ידיעות אחרונות" יצאה לקפריסין בעקבות הוונדליזם של הנערים מישראל
"זה נורא," הוא מקונן. "אתמול בלילה, כשראיתי אותם שופכים אלכוהול וצ'יפס לתוך הבריכה, ביקשתי מהם שיפסיקו. התחננתי. אמרתי להם: 'אתם הורסים לעצמכם.' כשזה לא עזר ניסיתי להסביר להם שהם עושים לישראל תדמית לא טובה. אבל הם המשיכו."
ברוכים הבאים לאיה נאפה, גן העדן לוונדליסט הישראלי המתחיל. בכל שנה מגיעים לכאן אלפי בני נוער כדי לבלות את החופש הגדול הרחק מעיניהם הבוחנות של ההורים. בכל שנה מסתיים החופש הזה, עבור כמה מהם, בבית המעצר. כשהתלוויתי אליהם בסוף השבוע האחרון ראיתי איך הם הורסים בתי מלון, נוהגים בשכרות על קטנועים וקופצים ממצוקים מסוכנים. "זה הכיף שלנו," מסביר גל (17) מהמרכז, שעולה בשנה הבאה לי"ב. "מה שאי-אפשר לעשות בבית אנחנו באים לכאן ועושים. פה אפשר להתפרק."
"גם בבוקר אנחנו שותים" (צילומים: יפעת גליק)
תור? למה לחכות?
יום חמישי היה אחד הימים העמוסים ביותר בנתב"ג השנה. התור לבדיקת דרכונים עמוס. "אחי, תסתכל," אומר אחד מהנערים הממתינים לחברו. "כולם נדחפים מהצד, רק אנחנו פראיירים." השניים נדחפים לראש התור.
אחר כך, כשהמטוס ממריא, מוציאים השניים בקבוקי אלכוהול ומתחילים לשתות. לשמחה מצטרפים נערים נוספים שמתעקשים לעמוד במעברים בשעת הנחיתה, למרות מחאותיה של הדיילת. בשלב מסוים מתערב הטייס. "בעוד ארבע דקות נוחתים ושמעתי שיש אנשים שעומדים," הוא נוזף דרך המיקרופון. בתגובה שבים הסוררים למקומות ופורצים בשירה אדירה מלווה בשריקות: "הטייס שלנו הוא חמוד, הוא ייקח אותנו לאכול שיפוד."
בהגיעם לקפריסין, מתפרשים בני הנוער לכמה בתי דירות. באחד מהם, "לייזי למון" נמצאת חבורה של 12 בנים מאזור המרכז. הדבר הראשון שהם עשו באי היה לשכור קטנוע. מכיוון שלא לכולם יש רישיון, אבל כולם רצו לנהוג, הם רקמו תוכנית יצירתית. "חבר שכר את הקטנוע מהחנות," מסביר נסים (16), "ואז שילמתי לו 65 יורו, חצי ממה שזה עלה. עכשיו אני יכול לנהוג. זה שצריך לנהוג בצד שמאל לא מפריע לי. ממילא לא נהגתי קודם אז זה לא שאני רגיל לנסוע בצד ימין, אני לא רגיל לנסוע בכלל".
המשטרה, אגב, לא מרתיעה את נסים. "המשטרה הקפריסאית מה זה פארשית," הוא משוכנע. "אף שוטר לא יתפוס אותי."
"אני," אומר אלכס ,(17) "הכי אוהב לנסוע באור אדום. זה מביא לי ריגוש. בארץ לא הייתי עושה את זה אבל כאן אני מתייחס לתמרורים ולרמזורים כאילו שזו המלצה בלבד".
אנטוניו, עובד בחנות "אופנועי מילס", מספר שהוא משתדל שלא להשכיר לישראלים הצעירים. "אם הם נותנים לי 100 יורו, למשל, על השכרה של טרקטורון חדש, הם תמיד ישתדלו לעשות לי נזק של 200 יורו," הוא מסביר. "אחר כך, כשאני רוצה שישלמו לי קנס, יש להם החוצפה להגיד: 'זה לא אנחנו עשינו'".
ככה זה נראה בסוף: חדר של ישראלים אחרי צ'ק אאוט
אלכוהול בבוקר
לקראת חצות בליל שישי, פותח יריב (17) את המקרר בחדר. הוא שולף כמה בקבוקי אלכוהול שקנה עם חבריו בדיוטי פרי. "יש לנו שני וודקה, אבסנט, אפטר שוק, 2 ייגר, ליקר אחד," הוא סופר את המלאי. "גם בבוקר אנחנו שותים. היום, איך שקמתי שתיתי. אפילו לא צחצחתי קודם שיניים."
כמה שעות מוקדם יותר מספרים הנערים כי אתמול הרסו טלוויזיה במלון לאחר ששתו קצת יותר מדי, "אבל זה היה בעיקר מהשעמום." יריב אומר ששבר את המאוורר בחדר "כי הבטיחו לנו מזגן והתעצבנתי, אז עשיתי את זה מהעצבים". הנהלת המלון אומנם כבר בישרה להם שייאלצו לשלם עבור הנזק, אבל הם מתכננים להילחם. "אני לא הולך לשלם," צוחק מושיקו ואז מספר בגאווה כיצד גנב אתמול עשרה יורו שהונחו כטיפ בצלוחית בדלפק הקבלה.
אחת מעובדות המלון אומרת שהוונדליזם הוא לא הדבר המקומם היחיד. הזוהמה שמשאירים אחריהם הישראלים גדולה גם על צי שלם של חדרניות. "אני תמיד מופתעת מחדש עד כמה הם לא נקיים," היא נאנחת. "אני שואלת אותם: 'ככה אתם עושים גם אצל אמא שלכם'? הם אומרים שכן."
בבית המלון "אנתאה," לקראת אחרי הצהריים, מתחילים הנערים לזרוק מנות חמות לתוך הבריכה. אחר כך ישליכו לשם גם כוסות פלסטיק מלאות בבירה ובדלי סיגריות. "אי אפשר להתמודד איתם," אומר ראוף זמאן, עובד המלון. "אנחנו לוקחים מהם פיקדון מראש, אבל אפילו על זה הם למדו להתגבר. רק לפני כמה ימים הייתה כאן חבורה שסיימה את השהות שלה במלון. בדקנו את החדרים, הכול היה תקין, החזרנו להם את הפיקדון. ואז אחד מהם אמר שהוא חייב להביא משהו מהחדר וביקש את המפתח. הוא נכנס לחדר ושבר דברים סתם ככה. אפילו את הפיקדון לא יכולנו לקחת ממנו בחזרה.
"כשהאנגלים משתכרים," הוא ממשיך, "הם עושים שטויות אבל זה אף פעם לא מגיע לממדים כאלה. אצל הישראלים רואים שההרס בא ממקום של טיפשות. הם אוהבים להרוס".
"אוהבים להרוס". פח זבל, קולב וסיגריות שהושלכו לבריכה
דילמת הישראלים
בליל שבת מבקש זמאן, עובד מלון "אנתאה," לא להחנות את הקטנועים בחנייה המיועדת למכוניות. "בסדר," הם אומרים ולא עושים דבר. "אבל זה כלום לעומת אתמול," הוא אומר. "אתמול הם נסעו בטרקטורונים סביב הבריכה. לפעמים אני מזמין משטרה אבל לרוב אני משתדל לפתור את העניינים בעצמי. אני מדבר ללב שלהם. אומר להם: 'חברים שלי, אני מבין שאלה הימים הראשונים שלכם פה בלי אבא ואמא, אבל תתנהגו יפה.' אחר כך מגיעות הצעקות. יש לנו דילמה גדולה: מצד אחד אנחנו צריכים את הישראלים כי הם לקוחות. מצד שני הם עושים נזקים."
יממה לפני, בחוף ניסי, המים צלולים וקרני השמש מחממות. על צוק קטן מצטופפים ארבעה בני נוער בני 17 מהצפון. הם עומדים בטור, מוכנים לקפוץ. על מנת להגיע לראש הצוק נאלצו לדלג מעל לתמרור "עצור" בולט. אבל התמרור הוא הדבר האחרון שמעניין את בחורינו המצוינים. כרגע הם יותר עסוקים בסלעים האימתניים למטה.
סמי, אחד הנערים, פוחד. "הסלעים האלה זה שפיצים, אחי," הוא אומר לחברו אלירן. "אני מפחד ליפול על סלע." "קפוץ," אומר לו חבר שלישי וקופץ בעצמו. "זה כלום," הוא מדווח כעבור שניות מהים הכחול למטה. "אחי, אתה חייב לנסות. מה כבר יכול לקרות לך?"
לפנייה לכתב/ת 
