המערב הפרוע
תופים עולים באש, סולן שמורח דם על הגיטריסט וצופה שמצית את עצמו: ברוכים הבאים לעולם המופרע של להקת "מונוטוניקס" הישראלית, מהלהקות הפרועות והרועשות ברוק, שזוכה לכתבות מפרגנות במגזיני חו"ל והופעות מכורות מראש בניו יורק. ראיון
יוני 2008, מגזין "ספין" הענק. בפתח הגיליון, אחרי תמונה כפולה של "דה מארס וולטה" וסוזי סו, מגיעה תמונה כפולה ומדהימה של חגי פרשטמן, מתופף להקת "מונוטוניקס" (Monotonix) כשהוא נישא באוויר על ידי מעריצים בטקסס וממשיך לנגן על התופים המעופפים.
המגזין הוא רק אחד מרבים שמראים לעולם את מה שאנחנו בארץ קצת פספסנו. לא בעקבות אדישות, אלא בגלל שמעגל המונוטוניקס פעיל דווקא מעבר לים ולא בסביבתנו. אם עוד לא שמעתם, אז עכשיו זה הזמן: הזמר עמי שלו (43), הגיטריסט יונתן גת (26) ופרשטמן (36) מרכיבים את אחת מלהקות הרוק הכי מסקרנות עם הופעות הכי מרתקות שיש היום בעולם, מבלי להגזים.
כל אחד מחברי הלהקה עוסק במוזיקה שנים רבות: גת זכור בעיקר בתור זמר להקת הפאנק-רוק "פאנקייק", שגם זכתה ללהיט ברדיו בשם "קיבלתי ת'פדל". את "מונוטוניקס" הוא הקים יחד עם עמי שלו והמתופף רן שמעוני ב-2005. בשלב מאוחר יותר שמעוני עזב ולסיבוב הופעות אחד הגיע המתופף גיא שכטר. אחר כך הצטרף פרשטמן.
SPIN: "הלהקה הישראלית הרועשת ביותר" (צילום: Rebecca Smeyne)
אחרי כמה הופעות בישראל, שחלקן נסגרו בעקבות הרעש ההיסטרי, החליטו החברים לעשות את הצעד הראשון ולצאת לארצות הברית. "חברים שלי מלהקת 'הג'נדרס' היו הראשונים שסיפרו לי שזה אפשרי", נזכר גת. "הם אמרו לי, 'יש לכם להקה? אתם יכולים לנסוע להופיע'. אני הופתעתי. שאלתי אותם איך עושים את זה והם נתנו לי כתובות אי-מייל של הבארים הכי דלוחים שיש בארצות הברית, מקומות שאולי יסכימו לקחת להקה ישראלית משום מקום. סגרנו הופעות ב-21 בארים דלוחים ויצאנו לסיבוב הראשון שלנו ביולי 2006".
כבר ממבט ראשון, אפשר לראות את העוצמה האדירה במוזיקה של "מונוטוניקס". הרגל חזקה על פדל הדיסטורשן, המכות כואבות לעורות התופים והטירוף מבזיק בעיניים. גם השפמים המשונים שעל פניהם והשיערות הפרועות בהחלט תורמים לעניין. אבל כל אלה מחווירים לעומת הופעותיה של "מונוטוניקס" בארצות הברית ובאירופה, מחזה בו לא נתקלים בכל יום. הכל התחיל בסיבוב המלא הראשון בארצות הברית, בהופעה בריצ'מונד שבוירג'יניה. "זו היתה הפעם הראשונה שהגענו למסיבת בית", נזכר שלו.
טירוף בעיניים: הלהקה והקהל בניו-יורק (צילום: מישל קייבל)
"מסיבת בית בארצות הברית זה לא כמו מסיבות הבית בישראל, שבסלון קטן יושב מישהו עם אקוסטית. אלה בתים ענקיים, אין להם בעיה של שטח. מאיזושהי סיבה גם השכנים לא מתלוננים, לא יודע למה.
"ריצ'מונד, כך הסתבר, זה מקום קטן עם סצנה מוזיקלית מאוד גדולה. אנשים מאוד אוהבים ללכת להופעות וללכת איתן עד הסוף. לפנינו ניגנה להקה של חברים וראינו שהקהל נהנה ומגיב טוב, אבל לא היינו מוכנים למה שהגיע. כשעלינו לנגן התחיל בלגן שממש לא היינו רגילים אליו".
גת: "זו הייתה הפעם הראשונה שהקהל הגיב בצורה קיצונית לאללה".
מה זה קיצונית?
"הקהל הרים אותנו באוויר, קפץ והתפרע ולא הפסיק לזוז מההתחלה עד הסוף. הוא היה אנרגטי כמו הלהקה. אתה נותן ומקבל הכל בחזרה".
שלו: "וזה קשה, זה לא דו קרב קל. כולם מרימים, זורקים, התופים עפים והכל עף".
מאז אותה ההופעה הכל קרה. מוכנים? בשלב מסוים הלהקה החלה בהופעותיה להדליק את מצילות התופים באש ולנגן עליהם בעוד האש בוערת. באחת ההופעות הבחין שלו שאחד האנשים בקהל לקח את הנוזל הדליק ואת המצית והצית את עצמו. בסוף ההופעה הוא גם ניגש לשלו ואמר לו תודה על המוזיקה. במונטריאול עלה צופה על הבאר, דפק סלטה באוויר, נפל על הרצפה וכל הראש נפתח לו. הוא המשיך לרקוד לו שם, כשפניו מכוסות בדם.
"אנשים באמת מאבדים את הצפון" (צילום: מישל קייבל)
בוושינגטון די.סי מילא הברמן של המועדון את פיו בוויסקי, תפס מצית, הדליק ואז ירה אש מתוך פיו. פעם אחרת, ממש באמצע נגינה, גת הבין שלכיוונו מתקרב פח ענק אותו זרק אחד הצופים לעבר הבמה. "פתאום זה פגע לי בראש", נזכר גת, "מהראש שלי זה עף לראש של עמי. נפתח לו הראש והוא התחיל לדמם בטירוף. עמי מרח לי את כל הדם על הסנטר וכל הפרצוף שלי היה מלא בדם שלי ושלו. הסתכלתי במראה ונראתי כמו פרדי קרוגר. ככה המשכתי להופיע עד סוף הערב".
"לפעמים נדמה לך שהגבול בין האלימות לסתם כיף כמעט נחצה", מספר פרשטמן על האירועים, "אבל אז פתאום, אחרי ההופעות, האנשים באים אליך ומדברים איתך ואתה קולט שהם ממש היו באקסטזה. אף אחד לא רצה לעשות רע אבל אנשים באמת מאבדים את הצפון".
שלו: "הם קצת יוצאים מדעתם, אבל זה בסדר, זו המטרה, להשתחרר. זה כל הרעיון, לקבל ארבעים דקות של כיף וזהו".
ומה גורם לקהל לצאת מדעתו?
שלו: "יש בארצות הברית משהו באישיות של האנשים וזה מדהים לראות את השחרור. הם שומעים מוזיקה, שותים קצת בירה וזהו, מתפרקים. אגב, אותו דבר קורה גם באנגליה".
גת: "לא ראינו עוד שום דבר כזה במקומות אחרים שהופענו בהם. הם פראיים ממש. גם בישראל פראיים, אבל פה קל להתפרק במקומות אחרים. אתה הולך ברחוב או נוסע בכביש ואתה יכול לצרוח על מישהו. שם אתה לא יכול. בישראל, בסוף היום אתה רוצה ללכת ולהירגע, לא להוציא עוד אנרגיות".
שלו בהופעה בתנוחה אופיינית (צילום: Brent Stewart)
שלו: "שאלנו מישהו באנגליה איך זה שכולם עומדים בתור ומחכים בסבלנות ואז כשהם נכנסים להופעה הם מתפרקים לגמרי. הוא הסביר לנו שבהופעה מותר להם התפרע ושכל השבוע הם חיכו לזה".
גת: "אם בישראל יש הופעה שהיא סולד אאוט, רק החזקים נכנסים ועד שהגעת להופעה כבר הוצאת את כל האנרגיה".
שלו: "פעם רציתי לעשות פה 'קראוד סרפינג' ולקפוץ לקהל. אף אחד לא הבין מה אני רוצה ממנו, כולם ברחו"
פרשטמן: "שם לא נותנים לו לרדת".
שלו: "אבל גם שם לא מבינים איך מנהלים מקום של חומוס. אתה מקבל שם מנות קטנות והכל סביבך שקט".
גת: "מביאים לך את החומוס עם איזה לימון מוזר ופלפל. זה גם לא טעים".
והטירוף נמשך. מתוך השנתיים האחרונות, "מונוטוניקס" בילו קצת יותר משנה בדרכים. הם הוחתמו בלייבל "Drag City" שמאכלס אמנים כמו ג'ואנה ניוסם, סמוג ועוד רבים. בישראל הם פועלים תחת הלייבל "Earsay" של "האוזן השלישית". מלבד "ספין", פורסמו הביקורות והראיונות התפזרו גם ב"ניו יורק טיימס", המגזין "MOJO" ועוד.
הלהקה הקליטה שיר לאוסף של הלייבל שלה ועבדה עם אגדת הפאנק איאן מקיי מ"פוגאזי", הוזמנה להופיע עם "קווינס אוף דה סטון אייג'" באמסטרדם ובילתה עם אגדת פאנק גדולה יותר, ג'לו ביאפרה, סולן להקת ה"דד קנדי'ס", שאהב מאוד את ההופעה שלהם ולא הפסיק, לטענתם, לקשקש להם בשכל משך שעות ארוכות.
שלו, פרשטמן והבייס דראם באוויר (צילום: מישל קייבל)
מחר (ד') יערכו שלו, גת ופרשטמן הופעה יחידה בפאב "השסק" בתל-אביב ובשבוע הבא ייצאו שוב לחרוש את העולם. מסוף אוגוסט ועד סוף אוקטובר הם יעברו ממקום למקום בארצות הברית, ולכמה הופעות בניו-יורק בחודש הבא כבר אזלו כל הכרטיסים. בחורף הם יתחילו סיבוב באירופה, ואחרי חזרה לישראל לארבעה חודשים יחזרו לארה"ב להקליט אלבום ראשון ומלא (עד כה הם הוציאו רק EP). ההקלטות ייערכו ככל הנראה בניו-אורלינס, מקום בו כבר ביקרו בסיבובים האחרונים ונדהמו לראות את ההרס שעוד קיים במקום מסופת קתרינה.
"ההפסקה תהיה לנו טובה", חוזה גת. "אני חושב שזה יהיה הסיבוב הכי טוב שלנו. אחרי שהרבה אנשים כבר יראו אותנו, זה יהיה טוב להתרענן ולכתוב שירים חדשים. גם יהיה נחמד להיות במקום אחד הרבה זמן".
שלו: "בישראל. זה אחלה מקום".
גת: "זה נכון. פעם הייתי חי החיים שלי באווירה של 'איזה דיכאון פה, אין פה כלום'. היום אני קולט שישראל זה מקום גאוני לחיות בו, אני מת עליו והחברים שלי נמצאים פה. זה לא מקום בהכרח מדהים ליצור בו מוזיקה, אבל אין שום מקום
בעולם שבו אני מרגיש כמו שאני מרגיש בארץ. ככל שאני יותר רחוק ממנו, אני אוהב אותו יותר".
אז מה להקה ישראלית צריכה לעשות בשביל לעבור את הדרך שבה אתם עוברים היום?
גת: "להפסיק לשבת על התחת ולהתחיל לעבוד ובאיזשהו שלב יהיהי לך מזל. אנחנו להקה מאוד עצמאית. למרות שיש לנו לייבל וסוכנות הופעות, אנחנו עדיין מתנהלים בצורה מאוד עצמאית. ב-99 אחוז מהמקרים צריך לעשות הכל לבד וזה לוקח זמן. צריך לקחת סיכונים בדרך ולזכור שאף אחד לא יעשה בשבילך כלום. אף אחד לא יגלה אותך אם תשב פה ולא תעשה כלום".
שלו: "שים לעצמך מטרה קטנה, להתחיל לעבוד על המיילים, על הדף במייספייס, לקבוע הופעות קטנות באירופה ולהתחיל להתגלגל. זו עבודה מיוחדת, אבל קשה. זה לעבוד ולעבוד ואם רגע אחד אתה מפסיק, אז כמו בכל דבר, אתה נשאר מאחור".
צפו בפנינים מהדרכים:
