מוכן להגשה

זה לא משהו ספציפי שהוא אמר או עשה, אבל מאז שרפאל נדאל פרץ לתודעת הטניס העולמי ב־2003, הוא לא התקבל בחיבוק חם ואוהב על ידי טניסאים אחרים, תקשורת הספורט ואפילו אוהדים ברחבי העולם. לפחות לא חם כמו החיבוק שקיבלו אחרים במעמדו. נכון שהוא עשה דברים שיכולים לעורר קנאה או אנטגוניזם - כמו לקרוע שחקנים מקצוענים לפני גיל 16 ולהגיע לדירוג ה־50 הראשונים בזמן שחבריו לכיתה עוד התלבטו איזה ח'צקון לפוצץ - אבל זה אף פעם לא היה רק זה.

קודם כל, האיש נתפס כאטרקציה ביזארית. זה מתחיל באיך שהוא נראה - הכלאה תמוהה בין כדורגלן (סרחיו ראמוס, מישהו?) למתאגרף - ונגמר באיך שהוא מתלבש, גופייה שמבליטה שרירים אימתניים ומכנסיים מסורבלים ולא אופייניים לטניס. בדרך זה עובר בלחשושים על כך שהוא בטח חי על סמי מרץ, בטכניקה שלו, במניירות הקטנות ובהתנהלות על המגרש. אז אם רוצים הגדרה קצרה לדרך שבה מתייחסים אליו בסבב בשנים האחרונות, אפשר להגיד שיש לו נטייה להביא את הסעיף. מצד אחד ברור שהוא שחקן מעולה, ומצד שני הוא מתעקש לצאת מהקווים שמצפים מטניסאי במעמדו. ומצד שלישי מה? מהצד הזה יושבים הקולגות שלו. ועד כאן אפשר לשמוע את הביצים שלהם רועדות.

תראו איך הוא נראה

כשחושבים היום על דמות הטניסאי המושלם, מיד עולה בראש מישהו בסגנון רוג'ר פדרר. בנאדם עם גוף אידאלי לטניס, פרצוף נאה, הבעה שקולה ואינטליגנטית. כל מה שצריך כדי להיות הפנים של הספורט שעדיין מנסה להיאחז בסממנים אריסטוקרטיים. אם תחשבו על זה לרגע, טניסאים בכירים בנויים בדרך כלל בצורה די דומה. ברור שיש גבוהים יותר, נמוכים, רזים, קירחים, ג'ינג'ים, שחורים או כאלה שמעדיפים ברונטיות, אבל באופן כללי, רוב המדורגים גבוה ניחנים במאפיינים פיזיים דומים: פדרר, דג'וקוביץ', פרר, דוידנקו, בלייק, מאריי. כל אלה שחקני עשירייה ראשונה שנראה כאילו נוצקו מאותה תבנית פיזית המשמשת לאפיית טניסאי צמרת.

על הרקע הזה בולטת מאוד הפיזיולוגיה של נדאל. מגיל צעיר (או ליתר דיוק צעיר מאוד, היום הוא כולה בן 22) היו לו שרירים מפומפמים בהרבה מהמקובל אצל טניסאים; זה נכון בעיקר לגבי הזרועות שלו, שנראות קשורות יותר לענפים כמו כדורסל, איגרוף, או הדבר הזה עם הסוס־טבעות שדני לבנשטיין מתלהב ממנו באולימפיאדות. תוסיפו לזה את השטיק הלטיני, שאותו הוא לקח למחוזות האקסטרים עם השיער הארוך והמתפרע ואופנת הרחוב המוזרה, ותקבלו משהו שונה לגמרי בנוף הטניס השמרני והשבע.

מגוחכים ככל שיהיו המכנסיים שלו, שלא לדבר על שליפות התחתונים מהטוסיק במהלך משחקים, יש דברים אחרים שמציקים לשחקנים שמתמודדים מולו. "זה לא רק הכוח והמהירות, זה גם הרעש של המכה שמפחיד את היריב", היטיב לנסח פרשן הבי.בי.סי אנדרו קאסל, אחרי עוד מכה מדהימה של נדאל ברבע גמר ווימבלדון האחרון מול אנדי מאריי. ואני לא אומר כאן כלום על הגניחות, כי אני לא בטוח שמותר להזכיר את זה כשמדברים על גברים.

"די, אני לא יכול, שימצאו שדר אחר במקום הקיציס הזה" 

הכוח המדהים של נדאל הוא נקודה חשובה בהבדל בינו לבין שאר השחקנים. הבנאדם מנצל את זרועות הפופאי שלו כדי להעיף מכות בעוצמה בלתי נתפסת - וכשזה מגיע בעקביות יחד עם היכולת להכות מדויק, אין סיכוי לעצור אותו. "האינטנסיביות והיכולת הגבוהה שלו מדהימות אותי. אין לבחור הזה איזה יום רע או כאב ראש מדי פעם?", תהה ג'ון מקנרו בג'ון מקנרואיות אופיינית, אחרי שראה את נדאל מנצח בקלות יחסית את ההוא, נובאק דג'וקוביץ'. אחר כך הוא גם קבע שנדאל הוא הטוב בעולם כבר עכשיו, אפילו שהוא דורג אז רק שני.

קשה לחשוב על טניסאי אחר בהיסטוריה שהיה כל כך עקבי בעוצמת החבטות שלו. נדאל מפעיל מכבש של כוח על היריב מהסרב הראשון ועד שאגת ה"ואמוס" והתנועות של דריכת קלצ'ניקוב בסיום המשחק. במילותיו של מאריי, המפסיד בתום המשחק מולו בווימבלדון: "הוא שיחק אגרסיבי מהחבטה הראשונה. הרגשתי תחת לחץ כמעט בכל נקודה במשחק". ולמי שבא הרגע מכדורגל נזכיר: במשחק טניס אחד יש לא מעט נקודות.

עוד נחזור לכדורגל, אבל לפני זה מילה קטנה על כדורסל. צ'ארלס בארקלי נשאל פעם איך הוא מצליח להיות כל כך דומיננטי בריבאונד למרות נחיתות ברורה במחלקת הגובה והאתלטיות. "הטקטיקה שלי די פשוטה", הוא השיב. "אני הולך להשיג את הכדור המזוין". והטקטיקה של נדאל על מגרש הטניס נראית זהה לחלוטין.

פה נעוץ עוד הבדל בין נדאל לשאר בני התמותה שאוחזים במחבטים: בעוד שרוב השחקנים מעדיפים לשמור על הכוח ולא לבזבז אנרגיות על כדורים שיש להם סיכוי של 20 אחוז להגיע אליהם, נדאל לא יחסוך בספרינטים מטורפים גם אם יש לו סיכוי של אחד לאלף להשיג את הכדור. ההחזרות שלו כבר הפכו לשם דבר, נשק של ממש שיריביו יודעים שהוא ישתמש בו אבל לא מסוגלים להגיב אליו. רק בגמר ווימבלדון האחרון מול פדרר הוא החזיר כמה כדורים משום מקום, וזה עוד אחרי חבטות מאסטרפיס של המדורג מספר אחת שנראה מיואש מול הילדון ממיורקה. "זה ילד זה?", הוא שאל את עצמו, "זה בול־בוי על סטרואידים".

תשמעו איך הוא מתנהג

רוב הטניסאים חלמו מגיל אפס על הרגע שבו יעמדו במרכז האיצטדיון בווימבלדון ויניפו את הגביע הקדוש; אצל נדאל זה היה יותר בכיוון של להניף גביעים עם ריאל מדריד מול הקהל בסנטיאגו ברנבאו. האגדה מספרת על שני הדודים של "רפא", שכל אחד מהם משך לכיוון אחר. נדאל היה בן שלוש כשהחל באימוני כדורגל אישיים עם הדוד הכדורגלן מיגל אנחל, שעשה קריירה מרשימה בברצלונה ובנבחרת ספרד; במקביל התעקש הדוד השני, טוני, על שיעורי טניס. דוד טוני, שנשאר עד היום המנטור של נדאל, מעיד על כך שהכישרון לכדור הקטן פשוט היה שם מהרגע הראשון. איפשהו באזור גיל 12 החליט פאפא נדאל לחתוך את העניין של הכדורגל, ורפא הקטן נשאר רק עם טניס. בערך בזמן הזה הוא כבר נהיה כל כך טוב, שטוני החליט שהילד יכול לשחק ביד שמאל. אבל קשה להניח שאפילו הוא צפה מראש את הטרור שנדאל ישליט על עולם הטניס המקצועני עם היד החלשה שלו כעבור עשור אחד בלבד.

עכשיו, כשהוא עולה על המגרש לפני משחק, תגידו לי שאתם לא רואים מולכם כדורגלן מתאבד לכל דבר. וזה לא מוגבל לעלייה למגרש; נדאל ממשיך לפלרטט עם הכדורגל בכל מיני דרכים. בזמן שיריביו עורכים חימום סטנדרטי ומותאם לנורמות של הענף, הוא עולה למגרש מקפץ ומזגזג בספרינטים ממש כמו כדורגלנים שמתחממים בין קונוסים. אחרי משחקים, כשאחרים עונים על שאלות של העיתונאים בקשר למשחק שהרגע הסתיים, נדאל מביע דעה כמעט על כל פיפס קטן שקשור בריאל מדריד. אחרי הזכייה בווימבלדון טרח נשיא ריאל רמון קלדרון להתקשר אליו אישית, בירך אותו ואף הניח בחיקו ידיעה עיתונאית: "תירגע, רפא", הוא אמר לו, "כבר החתמנו את כריסטיאנו רונאלדו".

בקיצור, כמו שכבר הבנתם, נדאל הוא לא טניסאי סטנדרטי על המגרש ומחוצה לו. אבל אם אין ויכוח לגבי הכישרון והמקצוענות, די מתבקש לחזור ולשאול למה הוא לא קיבל אהבה מהרגע הראשון שהחל לפרוח. למה ראו בו לא מעט פעמים יריבים ואוהדים סוג של מנוול, למה הוא היה צריך לחכות כמה שנים טובות לדברי שבח והלל מאגדות כמו מקנרו או בורג - גם אחרי שכבר זכה במספר תוארי גראנד־סלאם.

ובכן, יש לזה כמה גורמים. הראשון כאמור הוא החריגות: לא נתחיל לנתח פה תיאוריות פסיכולוגיות של קבלת השונה והאחר, אבל אפשר להניח שיש בזה משהו. כשפורץ לתודעה ילד בן 18 שלבוש אחרת, משדר משהו אחר וכובש את אחת התחרויות הגדולות בעולם (הרולאן־גארוס, 28 ניצחונות מ־28 משחקים עד היום), לא מאחרים להגיע הסטריאוטיפים והדיבורים על כך שאין לו מספיק ריספקט ושהוא מתנהג בשחצנות. למעשה הוא אחד השחקנים היותר צנועים בסבב, שחוטא רק באנגלית קצת משובשת. כמה צנוע? שנייה אחרי שזכה ברולאן־גארוס האחרון, למשל, שאלו אותו אם הוא מתכנן לכבוש את המקום הראשון בדירוג בקרוב. "כרגע אני מרגיש הרבה יותר קרוב למקום השלישי מאשר למקום הראשון", הוא אמר. וזה בא ממישהו שזה עתה סיים לטאטא את משטח החימר בשלוש מערכות חלקות עם המדורג ראשון, כן?

גורם נוסף הוא המיתוג שדבק בו בשלב מוקדם מאוד בקריירה. הזכיות הרצופות ברולאן־גארוס וההצלחה הפנומנלית שלו על המשטח המחליק הביאו לו את התואר "מלך החימר", כלומר מיתגו אותו כשחקן שמצליח במיוחד על סוג ספציפי של מגרש. זה לעומת היעדר קבלות - כלומר תוארי גראנד־סלאם נוספים - על משטחים אחרים. ואז בא הגמר הצמוד מול פדרר בווימבלדון 2007, שאותו לקח השווייצרי על האמ־אמא של הקשקש; זה כבר אותת על הטרנספורמציה שנדאל עובר, והכין את הקרקע לתחזית של ביורן בורג.

ב־2008, הימר השוודי כבר אז, יהיה בווימבלדון מהפך.

תקלטו איך הוא משחק

19,470,198 דולר. זה סכום הזכיות הכולל של נדאל בגיל 22 וחודשיים, ואף אחד לא מרוויח כל כך הרבה כסף בספורט תחרותי כמו טניס אם אין לו משהו מיוחד. לא חסרים שחקנים שעובדים קשה בסבב העולמי, אבל ספק אם מישהו באמת הצליח לעשות שדרוג מרשים־זה־לא־מילה בזמן כל כך קצר. תוך שנתיים בלבד הפך "מלך החימר" לשחקן שמסוגל לשלוט ביריביו גם בכל משטח אחר, ובכלל לא משנה אם זה המשטח המועדף עליהם. אחרי הזכייה האחרונה בווימבלדון סיפר נדאל שהוא ערך כמה התאמות סגנוניות כדי להתאים את עצמו למשחק על דשא; שיפור חבטות הסלייס שלו, לדוגמה. גם הסרב, שהיה נחות בהשוואה לשאר יריביו בצמרת הדירוג, הפך למסוכן בהרבה - שלא לדבר על אחוזי ההצלחה המצוינים בהגשה הראשונה, שהיו טובים משמעותית מאלה של פדרר בגמר.

בתמונה: הנדל היחידי שלאחותך לא היה אכפת למצוא בשק שינה שלה

את השנה האחרונה הוא פתח כמו שור שמשוחרר לתוך זירה ורוצה לעשות סדר לשיטתו, כלומר לרמוס. נכון לסוף יולי הוא שיחק 63 משחקים - 11 יותר מהבאים אחריו מבין שחקני העשירייה הראשונה - והפסיד רק בשבעה מהם, פחות מכל אחד אחר בעשירייה (אם להתעלם לרגע מאנדי רודיק, שגם הוא הפסיד רק שבע פעמים אבל גם שיחק 30 משחקים פחות מנדאל). ההילוך החמישי הזה הביא לו שישה תארים על משטחים שונים (לנודניקים: מונטה קרלו, המבורג, ברצלונה, לונדון, רולאן־גארוס, ווימבלדון), והשתתפות בעוד שני גמרים - שוב, יותר מכל שחקן אחר בסבב. נדאל שיחק וכמעט ולא הפסיד על כל סוגי המגרשים, הגיע לשלבים הכי גבוהים, והחששות מהבעיות הרפואיות שהטרידו אותו בשלהי 2007 (ברך, כף רגל, זרוע, אגן ירכיים) נמוגו כמעט לגמרי; הוא ממשיך להעמיס על עצמו, זוכר כל הזמן שהוא בן 22 ויש לו מספיק אנרגיות לשחרר, ולא ממש מאמין להערכות שמזהירות אותו מעומס יתר שעלול לקצר ולשרוף לו את הקריירה.

אבל אני חושב שהכותרת החשובה של השינוי היא העובדה שנדאל הפסיק לפחד מפדרר. אין בו אפילו שאריות של חשש. מעריך, כן. מכבד, גם כן. אפילו עושה לו חשבון קצת יותר מדי, לפעמים, ונראה מהצד כמו מעריץ שלו. אבל לא על המגרש. אני לא מכיר עוד ענף ספורט שבו המדורג שני ניצח את המדורג ראשון בעולם 12 פעמים, והפסיד לו רק בשישה משחקים.

ועם השינוי הזה, אחרי יותר מדי זמן, באה ההכרה. אחרי אחד הגמרים האיכותיים ביותר בהיסטוריה, נדאל לקח את אליפות ווימבלדון וקיבל סטנדינג־אוביישן מהקהל האנגלי הצנוני־בדרך־כלל, שנדמה שהשתחרר מהחוקים הנוקשים והתאהב בחופשיות שהאיש משדר. בכך נפרץ באופן סופי הסכר מבחינת דעת הקהל ומומחי הטניס: פתאום כולם אוהבים, פתאום כולם מכבדים ומפרגנים. מה אתם יודעים, איגוד האסטרונומיה הבינלאומי אפילו אישר להעניק את שמו לאסטרואיד שמשייט בחלל בין צדק למאדים. אמיתי לגמרי. כן, פתאום כולם נזכרים שהבנאדם הוא לא רק שחקן מחונן אלא דווקא אחד הטניסאים הנחמדים בסבב, ומספרים לנו שהוא כולה ילד טוב מיורקה שחוזר לבלות עם ההומיז שאיתם גדל. בלי שהבנו מה השתנה, החריג מת ונולד מחדש ככוכב מיוחד. תראו מה ששבע שעות, קצת גשם, שתי הפסקות ומחסור בתאורה יכולים לעשות לבנאדם. נדאל המנוול? אין חיה כזאת.