לנגן עם דולי
גרג דולי ומרק לָנגן, ביחד ה"גאטר טווינז" ולחוד שתי אושיות ממורשת הרוק האלטרנטיבי האמריקאי, חוזרים לישראל ומספרים על היחסים ביניהם, הבדידות וחוויות מוזיקליות ששינו את חייהם
לפני כשנתיים נחתו כאן שני היוצרים והזמרים המוכשרים גרג דולי ומרק לָנגן, והעניקו לקהל הישראלי שני ערבים שסביר להניח שלא ייעלמו מהזיכרון, גם לא בשנים הרחוקות. בהופעותיהם התמלאה הבמה בעשן סיגריות סמיך, ריח האלכוהול התפזר מהכוסות שנערמו לצד כל אחד מחברי הלהקה והצלילים המתוקים אך החדים והרועשים חדרו ישר לעצמות. אז, הצטרף לנגן לדולי כאורח של להקתו "טווילייט סינגרס". עכשיו הם מגיעים כצמד רשמי, כפרויקט, להקה, או איך שלא תרצו לקרוא לזה.
לנגן ודולי. זה מה שזה
בפינה השמאלית: לָנגן (שיחגוג 44 עוד שלושה חודשים), אחד מאבות הגראנג' של סיאטל. מאחוריו, להקתו המקורית "Screaming Trees", להקות בהן לקח חלק כמו "Mad Season" (הפרויקט הצדדי עם ליין סטיילי המנוח מ"אליס אין צ'יינס" ומייק מק'ריידי מ"פרל ג'אם) ו"Queens Of The Stone Age", אלבומי סולו, פרויקטים מיוחדים וזיכרונות מחברו היקר לשעבר, קורט קוביין. בפינה הימנית: גרג דולי (43), שמנמן מוכשר כשד והאיש שמאחורי "The Afghan Whigs" ו"טווילייט סינגרס".
השנה, תחת הכינוי "תאומי הביבים" (The Gutter Twins), הוציאו השניים אלבום נפלא בשם "Saturnalia", שבו השקיעו את כל האלמנטים המוזיקליים שלהם: העומק הכואב והקשוח שבקולו של לנגן, כתיבת השירים היפהפיה של דולי והדינימקה הטבעית והאפלה שזורמת בין השניים.
בעקבות האלבום הם גם יגיעו אל הבמה בה הופיעו לפני שנתיים בבארבי בתל-אביב, שם יערכו שתי הופעות ב-3 וב-4 בספטמבר. "אלה הולכות להיות הופעות שונות מהפעמים הקודמות" מדגיש דולי בראיון מיוחד ל-ynet ומוסיף כי מלבד השירים של האלבום החדש, בהופעה יבוצעו גם שירים ישנים של השניים וכמה חידושים וששתי הופעות תהיינה שונות אחת מהשנייה.
"יש לי זיכרונות נפלאים מההופעות בישראל. ראיתי את הרגש שנשפך. אני יודע שזו היה תקופה קשה עבור הקהל", נזכר דולי בתקופת מלחמת לבנון השנייה, "והייתי גאה שהצלחתי אז לבדר קצת. אם עזרתי למישהו, בדרך כלשהי, לשכוח מהבעיות שלו לפחות לשעתיים, זו הרגשה נהדרת ומספקת. דבר נוסף שתמיד רציתי לעשות, זה לבקר בירושלים. היתה לי הזדמנות לעשות זאת בפעם הקודמת ואני מתאר לעצמי שנעשה זאת עכשיו שוב".
תקועים אחד עם השני
אז איך התחילה החברות המסקרנת והיצירתית בין שני הרוקרים? "אני חושב שנפגשנו בפעם הראשונה במסיבה", נזכר דולי. "אמרנו שלום אחד לשני, לא יותר. התחלנו לעשות מוזיקה יחד לפני שמונה שנים, כך שה'גאטר טווינז' התחיל כמשהו ללא שם. בהתחלה זו היתה עבורנו דרך לראות מה האישיות שלי והאישיות של מארק ייצרו יחד.
לָנגן בישראל לפני שנתיים. אסופה של רגעים (צילום: ירון ברנר)
"זה הפך ל'גאטר טווינז' כשמארק המציא את השם וגילה אותו לאיזה עיתונאי במגזין. הרגשנו שזה משהו שאנחנו צריכים לעשות וזה הפך לפרויקט מעניין. רוב תהליך הכתיבה קרה כשמארק הגיע לבית שלי בניו-אורלינס והסתובבנו ברחוב, דיברנו, ישבנו בחדר והפכנו את השירים למה שהם".
"היו לנו כמה ימים יחד באזור חג המולד", מוסיף לָנגן, "אחר כך לא יכולנו להיפגש במשך שנה שלמה. אבל אז נפגשנו שוב וכתבנו עוד שירים ואז עברה עוד שנה מבלי שהתראינו, בסוף חזרנו לעבוד וסיימנו את האלבום".
בטח יוצא לכם לבלות הרבה זמן יחד גם כשאתם לא מנגנים או כותבים.
דולי: "חייבים לבלות יחד הרבה זמן. אתם תקועים באוטובוס אחד עם השני. בדרך כלל אנחנו יוצאים להליכה יחד או שאנחנו אוכלים יחד לפחות ארוחה אחת ביום. אבל לא הייתי רוצה להיות עם אף אחד במשך כל שעות היממה. מארק הוא חבר טוב מאוד שלי ואנחנו בהחלט נהנים להיות אחד עם השני. האמת, אני חושב שקבענו לאכול ארוחת ערב יחד היום".
לנגן (מימין) ודולי. מקפידים על ארוחה או הליכה אחת יחד ביום
אבל בסיבוב ההופעות לנגן ודולי פוגשים לא רק אחד את השני, אלא גם את הקהל, בפגישיות אישיות אחרי ההופעות, מאחורי הקלעים או אפילו סתם באמצע הדרך. "אני פוגש אנשים, ואומר את זה כך: כל מי שמתייחס אלי בכבוד, מקבל כבוד בחזרה", מצהיר דולי. "שמעתי מאנשים דברים שהעיפו אותי לעולם אחר. למשל ששיר שכתבתי ניחם אותם בזמן מצוקה. אני יכול מאוד להזדהות עם זה, כי גם אני הייתי לבד בחדר וזמר, שיר או אלבום אירחו לי חברה וסייעו לי לא להרגיש לבד.
"בהרבה מובנים, החוויה של כתיבת שיר וההאזנה לשיר היא מאוד מבודדת. אתה יכול להקשיב לשיר בחדר מלא אנשים, אבל בסופו של דבר, זה מגיע ישר לתוכך. תמיד הייתי מודע לעובדה שנגינה והאזנה למוזיקה מגיעות ממקום בודד, ואני לא מתכוון בודד באופן שלילי".
וככה אתה מסתכל על מוזיקה.
"ככה אני עושה את מה שאני עושה. כשאני מקשיב למוזיקה לבדי או כותב זה מאוד אישי. בדרך הזו, המבודדת, גם מוזיקה שלא אני כתבתי נגעה בי וריגשה אותי".
חלומות פשוטים
דולי ולנגן משחזרים מה הוביל אותם לעיסוק במוזיקה, לעשייה הבלתי פוסקת והמעבר מלהקה ללהקה, מפרויקט לפרויקט, משיר לשיר וכמובן, בסופו של דבר, גם לעבודה יחד. "אין רגע אחד ספציפי שאני זוכר", אומר לנגן. "זו בעצם אסופה של רגעים ורגשות שהתפתחו לאט לאט במהלך הזמן, עד שהבנתי ואמרתי לעצמי: 'היי, אני ממש עושה את זה, אולי אוכל להמשיך ולעשות את זה עוד קצת זמן'. אבל אני עדיין חייב לבחון את עצמי כל הזמן ולזכור שיש לי הרבה מזל שאני עדיין יכול לעשות את מה שאני עושה ושעדיין מישהו מתעניין לשמוע את מה שיש לי להציע".
דולי עם מעריצה ישראלית. הולך לפי האינסטינקטים (צילום: ירון ברנר)
אתה מרגיש בר מזל?
"כן. אני אסיר תודה. ניתנו לי חיים נהדרים".
דולי: "לי זה כנראה קרה כשהייתי בן 12. עליתי לנגן תופים בלהקת בית של איזה בר מלוכלך ובחורות חשפו את הציצים שלהן מסביב. לא האמנתי למה שקורה סביבי. אנשים עישנו, שתו והתפשטו ואני רק חשבתי לעצמי: 'זה מה שאני רוצה לעשות בחיים'. במהלך כל הקריירה שלי, לא היה רגע טוב יותר מזה".
ויש עוד חלומות שלא הגשמתם?
לנגן: "החלומות שלי ממש פשוטים והם פחות או יותר מסתכמים בלהמשיך לעשות את מה שאני נהנה ממנו. לכתוב מוזיקה, לטייל עם החברים שלי ולחיות את החיים".
דולי: "הרבה מהחלומות שלי כוללים טיולים למקומות חדשים. אף פעם לא הייתי
בדרום אמריקה או במזרח. הייתי רוצה להיות גם באלסקה. ודאי שכל העבודה שלי עד היום עדיין לא מאפשרת לי לנוח על זרי הדפנה למשך שארית חיי. מי יודע כמה ארוכים החיים שלי יהיו ויש הרבה דברים שאני רוצה לעשות. יכול להיות שארצה לכתוב ספר או לביים סרט או ללמוד לפסל ואז אולי ללמוד רפואה. אין לי מושג מה אעשה".
אתה חי מיום ליום.
"פחות או יותר, כן. ועד היום החיים שלי די מעניינים, לפחות אני יכול להגיד שהם מעניינים עבורי. אז אני נוטה ללכת בעקבות האינסטינקטים שלי: הם שירתו אותי יפה במהלך השנים".
