מסע בגאורגיה, שבועיים אחרי המלחמה

ביום שלישי האחרון, רגע לפני חצות, עלה זאזא על מטוס של חברת "גאורגיאן איירליינס" והמריא לטביליסי. הוא בן 30, נשוי ואב לשלושה, חי באשדוד ועובד למחייתו כרתך. אשתו חיה בכפר קטן לא רחוק מבירת מחוז דרום אוסטיה צחינוואלי, העיר ששימשה כרקע לתמונה הכי מוכרת מהמלחמה בגאורגיה - זו שנמצאת בראש עמוד זה, המתעדת גבר צעיר אוחז בזרועותיו את אחיו המת. "בגאורגיה אין עבודה, וכשיש השכר לא טוב. בישראל אני מרוויח יותר כסף", הסביר זאזא בעברית שבורה מדוע עקר ארצה לפני חמש שנים. מאז, ביקר את משפחתו פעם אחת בלבד.

אבל החודש נקלע זאזא בעל-כורחו לליבו של המאבק הבין-גושי. "שלושה ימים לא שמעתי מההורים שלי ומאחי, אני לא יודע איפה הם", סיפר. "אלחם במיליציה האוסטית בעצמי אם קרה להם משהו". וכך, בעוד שעשרות אלפי בני אדם נמלטים מבתיהם מאזורי הקרבות, עשה זאזא את הדרך ההפוכה, לכפר הולדתו שבלב דרום אוסטיה. "יש לי חבר שוטר שהסביר לי איך אפשר להסתנן לאזור שבו נלחמים", הוא מפרט את תוכניותיו. "נולדתי שם, אני גאורגי, ואנשים בדרך יעזרו לי. גאורגי עוזר לגאורגי", הוא פוסק.

הסרט הלבן הוא מה שמפריד

הסכם הפסקת האש בין רוסיה לגאורגיה נחתם עוד בשבוע שעבר, אבל הנוכחות הצבאית הרוסית במדינה עדיין שרירה וקיימת. במהדורות החדשות הצבא הרוסי נראה מאיים, מקצועי, מזוין בכלי נשק מתקדמים. אבל כשמתקרבים לחיילים הרוסים המוצבים בקו הקדמי, כקילומטר צפונית לעיר גורי, מתגלה תמונה שונה לגמרי. שם מתגלה הארמייה ה-58 של צבא רוסיה במלוא עליבותה: חיילים מרושלים, לבושים במדים מרופטים, חלקם בלי קסדות - אבל בעיניהם מבט רצחני. לרשותם ציוד לחימה מיושן, כזה שימי הזוהר שלו חלפו בשנות השבעים של המאה הקודמת - טנקים מסוג T-56 או T-62 ונושאי גייסות מדגם BMP-1, שיוצרו לפני 40 שנה ויותר. מפתיע, אבל בקו הקדמי הוצב כוח קטן יחסית, לא יותר מחטיבה. האם זהו הכוח שאמור לכבוש את טביליסי?

צלליות על הכביש‏ (צילום: אדי גרלד)

1

2

3

4

5

6

7

חיילים רוסים ואזרח גאורגי בגורי, בשבוע שעבר (צילום: אדי גרלד)

גורי, עיר פרזות

כבר שבוע וחצי שהעיר גורי ריקה מתושביה. נותרו בה רק מי שלא הצליחו להימלט - הקשישים, העניים ביותר, המרותקים לבתיהם, וקומץ של רופאים בבית החולים המקומי המתעקשים שלא לנטוש את משמרתם. גם הכפרים הקטנים, הממוקמים צפונית לגורי, ריקים מאדם כמעט לגמרי. בין הריסות הבתים, שרידי הנפלים והקירות שבהם פערו פצצות המצרר הרוסיות חורים, מסתובבים התושבים המעטים שנשארו. 

אחד מהם הוא שאליקו מרבאשווילי מהכפר טורטיזה. ביומה השני של המלחמה הוא שכל את אשתו, שנהרגה מפגיעת פצצת מצרר שירו מטוסים רוסיים כאשר עמדה בפתח ביתה. במרתפו של בית אחר באותו הכפר נמצאת גופתו של גורמי קבקסיזה שנהרג אף הוא באותה מתקפה. אשתו לנה עשתה כמצוות המנהג המקומי - ראשית שלושה ימי אבל, ורק אז הביאה את גופתו לקבורה.

שכניהם של מרבאשווילי וקבקסיזה הגיעו זה מכבר לטביליסי הבירה. גורמים מקומיים מעריכים כי כמאה אלף עקורים גאורגים נמצאים בעיר. השלטונות שיכנו את הפליטים בכל מקום פנוי: מבנים ממשלתיים, מתקני ספורט, גני ילדים ומחנות צבא. על פי הערכות, רבבות עקורים נוספים שוהים במבנים מחוץ לעיר. איש אינו יודע כמה עקורים מתארחים בבתי קרובי משפחה בעיר.

ילד ואמו נמלטים מגורי. סיפורים על מעשי הרג וביזה (צילום: אדי גרלד)

אין מים, אין חשמל

"מחנה הפליטים" המרכזי ממוקם בכניסה לטביליסי. זהו בניין משרדים נטוש, שריד לעידן הסובייטי שהתרוקן מעובדיו, שחדריו התמלאו בשבוע האחרון באלפי בני אדם שנמלטו מבתיהם. אין בו מים זורמים או חשמל - רק מתנדבים שמנהלים את המחנה המאולתר, וכמה עמדות מחשב שבהן מזינים את פרטיהם של העקורים. את מוצרי המזון לדיירים החדשים, הממתינים לאוכל בתור ארוך, מספקים ארגון הצלב האדום, תוכנית המזון של האו"ם והממשלה הגאורגית.

הפליטים סיפרו על מעשי הרג וביזה, שבהם השתתפו גם קוזאקים וצ'צ'נים שהגיעו מרוסיה, שדירבנו אותם לעזוב את בתיהם. אחד מהם תיאר כי מפקד המשטרה המקומית הגאורגי הוצא להורג - מאחר שנשא בתפקיד שלטוני בכיר. אחר סיפר על שכן שנרצח רק משום שסירב לתת את מכוניתו לאיש מיליציה אוסטי.

המתיחות בין רוסיה לארצות הברית ובנות-בריתה, שהחריפה בעקבות התוכנית האמריקנית להציב מערכת להגנה מפני טילים במזרח אירופה והעצימה בעקבות תמיכת מדינות המערב בהכרזת העצמאות של תושבי מחוז קוסובו האלבנים, התפתחה לכדי מתקפה על גאורגיה. הרוסים מנסים להוכיח שהם עדיין מעצמה עולמית וכמו תמיד, את המחיר משלמים האזרחים החלשים.