קים ווילד
סדר השירים היה אקראי והסאונד לא היה משהו, אבל שום דבר לא הצליח לקלקל את ההופעה הנפלאה של הברידרז. גיא חג'ג' רוצה עוד מקים דיל
אם מישהו צריך הוכחה נוספת לכך שהברידרז היא להקה שעומדת בפני עצמה, ללא קשר לאילן היוחסין המלכותי שלה כצאצאית של הפיקסיז, הוא קיבל את ההוכחה הזו בריבית דריבית כשמועדון הזאפה הפך אמש במשך שעתיים לכדור אש. אם פספסתם, הסתערו כבר עכשיו על הכרטיסים הספורים שנותרו למופע השני היום בערב (שישי).
הברידרז. מצליחות לשמור על הרמוניה קולית (צילומים: דנה קופל)
קים דיל היא אלילת רוק אמיתית. יחד עם הקוּליוּת הטבעית שלה, יכולותיה העילאיות בבניית שירי פופ רועשים, הרמוניות חלומיות ושורות באס פשוטות ומבריקות הופכות אותה ללוחמת גיטרה מסוכנת במיוחד.
עשר בערב, ורחבת הזאפה שוקקת. הברידרז הגיעו לשיא תהילתם ב-1993, וכמות השערות שהאפירו מאז מדאיגה. אני מנחש לעצמי שלכל המזדקנים האלה לא יהיה כוח להופעה אנרגטית שכזו. שעה מאוחר יותר הניחוש יתגלה כנכון ואני אחשוב: "למי אכפת? קים דיל כאן, ואני מאוהב בה עד כלות כשהיא שרה".
עשר דקות איחור בלבד, והתאומות קים וקלי לבית דיל עולות לבמה. יחד עם המתופף חוזה, הבסיסט מנדו וגיטריסטית ג'ינג'ית לגיבוי (שלוש גיטרות זה לא צחוק) הם פותחים דווקא בשיר כמעט לא מוכר. ב-1995, אחרי שתאומתה הסוררת אושפזה במכון גמילה והלהקה יצאה לחופשה כפויה, הקימה קים הרכב צדדי נהדר בשם The Amps שהוציא אלבום נהדר אחד בלבד. "Tipp City" האדיר מאותו אלבום פתח את ההופעה כמו מכת חשמל, והגלגלים ניתקו מהמסלול.
השירים קצרצרים ויש הרבה כאלה, ומהר מאוד מתגלה הסיבה העיקרית להתחממות הגלובלית: החיוכים הנפלאים ההם, שימיסו את קרחוני ואפילו את דובי הקוטב. האחיות דיל מחייכות כמעט כל הזמן. אחרי כל כך הרבה שנים הן בטח לא מחייכות ממבוכה, הן פשוט נהנות לשיר, לנגן, להתפרנס מהדבר שהן הכי אוהבות לעשות. מתי בפעם האחרונה ראיתם זמר ששר תוך כדי חיוך כל ההופעה?
גם הקהל מחייך, כי השירים של הברידרז יודעים להקפיץ את הברכיים, לבעוט בתחת אבל גם לעסות את הנשמה עד שהיא משוחררת ומצחקקת. אנחנו מחייכים כי מסתבר שהאחיות דיל נורא מצחיקות. הן משוחררות אחת עם השנייה ומתנהגות בטבעיות על הבמה. בין השירים הן צוחקות עם הקהל, שולחות עקיצות לכיוון שאר חברי הלהקה ("היא מפלורידה", מספרת קים על הגיטריסטית הנספחת, "המקום שבו יש את הסיכוי הכי גבוה שיצעקו לך: תראי לנו את הציצים או שתרדי מהבמה!"), מספרות בקריצה על הקשיים שבחיי הרוקנ'רול ובעיקר צוחקות על עצמן. "מכירים את זה שאתם כותבים שיר כשאתם מסטולים ואז הסולם נורא נמוך, ואחר כך אתם מנסים לשיר אותו לא מצליחים?", יורדת על עצמה דיל, שחייה עד לאחרונה היו רוויים אלכוהול וסמים. "כן, זה בטח קרה כאן לכולם", היא צוחקת ואז מישירה מבט לתקרה ומתחילה לשיר והקהל שוב מוכן לעשות לה ילד.
חבית חומר נפץ
רשימת השירים עשירה, ומכילה שירים מכל אלבומי הלהקה, ומהאלבום של The Amps. כל החברים הטובים כאן: "Divine Hammer", "Iris", "No Aloha" וגם שני קאברים שהולכים עם הברידרז כבר שנים. האחד ללהקת Guided By Voices, שסולנה רוברט פולארד הוא ידיד קרוב של קים. "אנחנו להקה על רמה, כי אנחנו יודעים לנגן שיר של הביטלס", מציגה דיל את הקאבר השני והקהל נהנה במיוחד לשיר "בנג בנג, שוט שוט" בעיבוד המחודש ל-"Happiness Is A Warm Gun".
בחירת השירים מצוינת, אבל לא נראה שהושקעה מחשבה מוקדמת בסידור השירים, שמגובבים אקראית ולא מצליחים לייצר בנייה הדרגתית של אנרגיות. סדר השירים זהה כמעט לחלוטין גם לשאר הופעותיה של הלהקה בסיבוב העולמי הזה, עניין קצת מאכזב למי שכבר ראה הופעה אחת, אפילו ביוטיוב. דיל אף פעם לא נראתה כמישהי שמוטרדת מהחלטות כאלה, אבל מעט גיוון או זרימה מכוונת של השירים לא היתה מזיקה.
חצי הופעה חלפה ואני כבר מתחרה בקים דיל בכמות הזיעה הניגרת (היא עדיין מנצחת בלי בעיה). חלק גדול מהקהל מסתפק בנענוע ראש סמלי, זכר לימי הנעורים. אבל ליד הבמה הקהל סביבי צועק וקופץ, ואחרי "New Year" שפותח את Last Splash, אלבומם המצליח ביותר, אני חושב שזה כבר לא יכול בכלל להשתפר. ואז תופסת קים את המיקרופון המעוגל שחיכה בצד כל ההופעה ונותנת את האינטרו המוכר של "Cannonball". היא הציתה את הפתיל והקהל מתלקח בשניות כמו חבית חומר נפץ. ביצוע מכוסח במיוחד מקפיץ עכשיו את כל האולם, ובאוויר אני מוצא את עצמי ברגע מהיר של בהירוּת מתפלא איך בלב מערבולת האנרגיה והרעש האחיות דיל עדיין מצליחות לשמור על הרמוניה קולית.
לפני "Drivin' On 9" האהוב מספרת קלי שבחלק מההופעות מופיעה איתם כנרת, אבל לפעמים היא לא מגיעה וקלי מנסה ללמוד לנגן בעצמה על כינור. "זה ממש פשוט", היא אומרת לנו, "בעצם כולכם כאן יכולים לנגן את זה". במהלך השיר מתברר שזה לא באמת פשוט וקלי מוצאת קיצורי דרך וקצת מרמה כשהיא בוחרת לנגן את קטעי הכינור בפיציקאטו ולחתוך פינות. הקהל מריע בכל פעם שהיא מצליחה, והביצוע הנהדר מסתיים במחיאות כפיים וחיוכים הדדיים מכל המשתתפים. שני הדרנים נהדרים מאוחר יותר כולנו נשפכים החוצה מיוזעים ומחויכים.
לפרקים הביצועים היו קרובים מדי לביצועים המוקלטים שבאלבומים, מגבר הבאס נתן לא מעט פידבקים והסאונד בזאפה לא היה בדיוק חלומי (אך היה רחוק משחיטת-האוזניים של דינוזאור ג'וניור). אבל שום דבר לא הצליח לקלקל את ההופעה הנפלאה הזו, מפגש קרוב עם אגדת רוק בת זמננו שנראית כאילו היא כבר לא בגיל לקרוע מגברים, אבל נשמעת כאילו היא עדיין בת עשרים. אתמול בערב כולנו היינו בני עשרים, חולמים ומאושרים.
