שעון הסרבנות מתקתק

תנועת סירוב הגיוס המצפוני מתעוררת בדרך כלל בימים קשים של מלחמה, כמו במלחמות לבנון ובאינתיפאדות. כשפעולות הדיכוי נגד אוכלוסיה שמצפים מחיילים להפעיל מגיעות לרמות מפלצתיות מחד, ומאידך המטרות הפוליטית לפעולות אלו נתפשות כשגויות והרסניות, יותר ויותר מסרבים לקחת חלק בזוועה, מסמנים לחברה הישראלית שהיא חצתה קווים אדומים שאסור לחצות.

אבל לפעמים קולה של תנועת הסירוב הוא לא פחות משמעותי דווקא בימים שקטים, לפני שתפרוץ המלחמה הבאה. זה קרה ב-1970, כשקבוצת שמיניסטים כתבה לגולדה מאיר וקראה לה לנצל את השקט שאחרי המלחמה כדי לקבל את הצעתו של נאצר לשלום עם מצרים תמורת סיני וזה קורה שוב גם היום. קבוצה הולכת וגדלה של צעירות וצעירים שולחת בימים אלה מסר ברור להנהגה הישראלית ולחברה – זה נכון שיחסית שקט עכשיו, שאין פיגועים, אבל אנחנו, שמגיעים לשטחים ורואים את הסבל הפלסטיני ואת משטר האפרטהייד הקיצוני שהולך ומתחזק בגדה, אנחנו שמודעים לרעב ולמצוקה בעזה - ברור לנו שלסבל הזה לא תהיה סבלנות לנצח. על המשך ההתעללות של ישראל בפלסטינים נשלם כולנו בסופו של דבר.

קשה לחברה הישראלית לפקוח עיניה ולהתמודד עם מציאות יומיומית שנמשכת כבר 41 שנים בשטחים הכבושים. זוהי מציאות של נישול ושל דיכוי מתמשכים. אך מכיוון שהחברה הישראלית היא המרוויחה מהניצול הזה, מקרקעות ומים וכוח אדם זול ושווקים שבויים למוצריה, היא פשוט לא מסוגלת לראות אותו. כשההתנגדות הפלסטינית מתעוררת, בין אם בצורה של הפגנות עממיות ובין אם בפיגועים רצחניים, אנחנו מחליטים שהפלסטינים כולם אלימים, כולם נגדנו, שאין פרטנר לשלום, שאין ברירה אלא להלחם, ושלא יעזור אם נסיים את הכיבוש.

כשההתנגדות הפלסטינית לכיבוש מדוכאת על-ידי הצבא ודועכת והצעות שלום מפלסטינים ומכל העולם הערבי זורמות אלינו, אנחנו מתפתים לחשוב שבקרוב יהיה טוב כי הרי כולנו מאמינים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, וידנו מושטת תמיד לשלום. נוח לנו לשכוח שבשביל הפלסטינים הכיבוש נמשך כל הזמן - ממשיכים לגזול מהם מים וקרקעות לטובת הרחבת ההתנחלויות, ממשיכים להעמיד אותם במחסומים שחוצצים בין ערים וכפרים בתוך הגדה המערבית, וממשיכים להרוס להם בתים מדי יום. בסיבוב האלימות הבא שיפרוץ כשהפלסטינים לא יוכלו לשאת יותר את עול הכיבוש – אנחנו שוב נופתע ושוב נגיד שזה רק מוכיח שהפלסטינים לא רוצים שלום ורוצים להכחידנו.

כדאי שהחברה הישראלית תקשיב למסר של הצעירים המסרבים ולא תוקיע אותם אוטומטית כמשתמטים. הם אינם משתמטים – נהפוך הוא – הם אלו שלוקחים על עצמם אחריות, ומוכנים אף לשבת בכלא, וכל זה למען העתיד של כולנו. מאשימים אותם שהם לא נושאים בנטל, כשהם היחידים שמוכנים להגיד שהנטל שאנחנו מעמיסים על העם הפלסטיני הוא בלתי נסבל, וכתוצאה מכך ייפול גם עלינו הנטל הנוראי של עוד מלחמות. שלושה מהצעירים האלה כבר יושבים בכלא. אחרות ואחרים בדרך. אולי זה הזמן להיזכר מה קרה אחרי שהתעלמנו מהקריאה של הצעירים של 1970, וסוף-סוף להתעורר ולהבין מה שאנחנו עושים.

הכותב הוא פעיל בתנועת "פרופיל חדש", בעבר ישב שנתיים בכלא על סירובו להתגייס