על החיים ועל המוות: דת ביפן
למה היפני נולד שינטואיסט ומת בודהיסט, איך מתמודדים עם שמונה מיליון אלים, וכיצד רוח הרפאים של אדם שהתאבד מורידה את ערך הדירה? דנה פאר על דתות ואמונות ביפן
מבין שלל המאפיינים שאני אוהבת ביפן, זה שמקסים אותי ביותר הוא נושא הדת. הסיבה לכך אינה סקרנות שפיתחתי בנוגע ליסודות השינטו או הבודהיזם, אלא העובדה שמעולם לא נתקלתי בדת כל כך פתוחה וסובלנית. בתור בחורה מערבית, חלק נכבד מהאסוציאציות שהמילה "דת" נוהגת לעורר בי אינן סימפטיות במיוחד, ונוטה לכלול אלמנטים שקשורים לסבל ולמוות, נוסח "אל נקמות", "להושיט את הלחי השנייה", ו"ג'יהאד".
ביפן לא תמצאו את הדברים הללו. בנוסף להיותה מדינה שמפרידה לחלוטין בין דת למדינה, הרי ששתי הדתות המרכזיות בה, השינטו והבודהיזם, הן סובלניות לא רק כלפי המאמינים שלהן אלא גם כלפי דתות ואמונות אחרות. הדת ביפן מעניקה למאמיניה דברים רבים, כגון טקסים, שיטות חיים ושלל אלים, ולעומת זאת כמעט ואינה מגבילה אותם. דתות אלו אינן מתאפיינות באל אחד שאין בלתו ושהוא הגומל לנו חסדים על אמונתנו, מעניש אותנו על חטאינו וסולח לנו עליהם. כך למשל תמצאו בין היפנים רבים שחוגגים גם חגים נוצרים, כגון ולנטיינ'ס דיי וחג המולד. אם תשאלו אותם האם לחגוג חגים של דת אחרת אינה עבירה על חוקי הדת שלהם, רוב הסיכויים שהם בכלל לא יבינו את השאלה.
שינטו: לחיים פשוטים והרמוניים
שינטו הוא למעשה כינוי כולל למה שהיה בעבר המסורות הילידיות הפגאניות של יפן. לכל איזור במדינה היו אלים משלו, ואיגוד המסורות הללו יחד לכדי דת השינטו החל עם בוא הבודהיזם במאה החמישית לספירה, שכן רק אז נוצר צורך לכנות אותן בשם.
במרכז הדת נמצאת הסגידה ל"קאמי", שהם אלים פשוטים, רוחות, ואפילו סתם "נוכחות רוחנית" של נשמות. על פי המסורת קיימים שמונה מיליון קאמי שנמצאים בכל מקום – בעצים, בפרחים, בחיות, אפילו באנשים – כאשר האלה הנסגדת ביותר ביניהם היא אמאטראסו, אלת השמש, המעניקה חיים לעולם ומהווה את המקור לכל האלים האחרים. בהערת אגב ראוי לציין שהשינטו הוא מהדתות הבודדות בהן האל המרכזי הוא אישה.
דת השינטו מדגישה את חשיבות השמירה על הגרעין המשפחתי, אהבת הטבע, הקפדה על ניקיון פיזי ואסתטיקה והשתתפות בפסטיבלי סגידה לקאמי. לבד מכך לא מצווה הדת דבר על מאמיניה, למעט "לחיות חיים פשוטים והרמוניים עם בני האדם והטבע". במקרה בו האדם מבצע חטא ניתן לקיים "טקס טיהור", כגון עמידה תחת מפל מים או טבילה בנהר. מטרת הטקס אינה לגרום לו סבל או כדי שאחרים יראו וייראו, אלא כדי להשקיט את נפשו ולהעניק לו מזל טוב.
תיכנס לגיגית ותרגיש טוב יותר. טקס שינטו (צילום: איי פי)
בודהיזם: להפסקת הסבל האנושי
הבודהיזם הינו אורח חיים המושתת על הדרכותיו של גאוטמה סידהרתא שאקיימוני. מטרת הבודהיזם היא להביא להפסקת הסבל האנושי, אולם לא בסיועו של אל אלא באמצעות הגעת האדם להארה על פי שיטות שמציע הבודהיזם. בניגוד למה שמקובל לחשוב, השם "בודהה" אינו שם נוסף של גאוטמה סידהרתא אלא מילה שמשמעותה "זה שהתעורר", כלומר אדם שהגיע ל"הארה".
הבודהיזם אינו דורש אמונה באל או באלים, אולם שם דגש על חשיבות המוסר, במסגרתו יש בין השאר להימנע מפגיעה בכל דבר חי (כיצד מסתדר החוק המוסרי הזה עם הרגלי האכילה של היפנים, המבוססים בעיקר על בשר ודגים? אחד ההסברים לכך הוא שמותר לבודהיסט יפני לאכול את בעל החיים אם לא הרג אותו בעצמו, ואם לא הרגו אותו במיוחד בעבורו). רעיון נוסף של הבודהיזם הוא שכל דבר ביקום משתנה באופן תמידי, כך שלא קיים בנמצא שום אובייקט שהאדם יכול לכנות "עצמי".
כששינטו ובודהיזם נפגשו
הבודהיזם התפשט מהודו מזרחה והגיע ליפן במאה החמישית, כשהיה כבר בן אלף שנה. חלק מהיפנים קידמו אותו בברכה ואחרים גינו אותו – אולם נהוג לייחס חלק משמעותי מההצלחה לה זכה ביפן לנסיך שוֹטוֹקוּ, אשר דאג לדחוף ולקדם את הבודהיזם בקרב התושבים. במשך השנים הגיע צבר לעצמו הבודהיזם מאמינים רבים, עד שהגיע למעמד החשוב בו הוא נמצא כיום, כאשר אחוז נכבד מהאוכלוסיה היפנית רואה עצמה כבודהיסטית.
יחד עם זאת, מרבית היפנים מעולם לא ויתרו לחלוטין על השינטו, אלא שילבו את שתי הדתות יחדיו. זה התחיל בכך שחלק מאלי השינטו נתפסו כמגנים על הבודהה. אל השינטו האצ'ימאן, שנהוג לראות בו מי שסייע בבניית פסל הבודהה העצום בנארה, אף זכה בכינוי המכובד "קדוש בודהיסטי". בהמשך, נזירים בודהיסטים החלו לזמר סוטרות מול מקדשי השינטו כדי להושיע את האלים שלהם. בנוסף, סממנים בודהיסטיים החלו לפלס את דרכם לתוך מקדשי שינטו. עם השנים נעשה השילוב בין שתי הדתות כה דומיננטי, שהוא אפילו זכה למונח משלו: shin-butsu shugo (איחוד שינטו-בודהיזם). מונח נוסף ופחות מחמיא לתיאור התופעה הוא shin-butsu konko (עירבוביית השינטו-בודהיזם).
לאורך השנים, בעיקר בתקופת מייג'י (1912-1868), קמו מספר תנועות שדרשו בתוקף להוציא את הבודהיזם ביפן. הדברים אף הגיעו לכדי כך שמתנגדי בודהיזם שרפו והשמידו חפצים בודהיסטיים באחד המקדשים המפורסמים בקמאקורה. אלא שכאמור, אף אחת מהתנועות לא הצליחה למגר את הבודהיזם, אשר השתרש ביסודיות רבה באמונה היפנית.
ביפן של היום כבר לא כל כך משנה אם אתה מגדיר את עצמך כבן דת השינטו או כבודהיסט. נהוג לומר ש"ביפן אתה נולד שינטו ונקבר בודהיסט", שכן חגיגת הלידה נערכת בדרך כלל במקדש שינטו ואילו הקבורה היא בסגנון בודהיסטי. אבל גם באמצע החיים יתבצע עירוב מתמשך בין האמונות, כאשר כמעט לכל יפני יהיה ארון בוצו-דאן בבית (מקדש בודהיסטי קטן לכבוד קרובי משפחה שמתו), וכל בעל עסק יעמיד בבית העסק סממנים שינטואיסטים נגד עין הרע, כגון פסלון של החתול מָנֵקי נֵקוֹ. החתונות יתנהלו בדרך כלל בהתאם למסורת השינטו, או אפילו – בהתאם לאופנה השלטת בשנים האחרונות – בסגנון נוצרי.
שער טורי-אי במקדש איצוקושימה שבמיאג'ימה (צילום: דנה פאר)
האמונה ברוחות
איך שלא מסתכלים על זה, שמונה מיליון אלים זה לא מעט. את השאלה "האם אתה מאמין באלוהים?" הפניתי כבר ללא מעט יפנים, מאזורים ובגילאים שונים. אולי ראוי להימנע מהסקת מסקנות על פי קבוצת מדגם שלא היתה זוכה אפילו לאישור מחלקת הסטטיסטיקה של אוניברסיטת לטביה, אבל העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא שעד היום כל יפני ששאלתי היה נחרץ לגמרי בנוגע לחוסר אמונתו באלוהים.
רוחות, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר. אולי היפנים לא לוקחים ברצינות את הרעיון של "אל" או "אלים", אבל המסורת היפנית עמוסה עד לעייפה בסיפורי פולקלור, שתוצאתם היא שלא מעט יפנים מאמינים ברוחות.
כך למשל, אמונה נפוצה היא שכאשר אדם הולך לעולמו בצורה לא טבעית (רצח, התאבדות, מוות איטי כתוצאה מהזנחה והתעללות וכדומה), או לחילופין אינו זוכה לקבורה הולמת, נשארת הרוח שלו בעולם החיים ורודפת את מי שפגע במת (או אז תיקרא הרוח בשם "יוּרֵאִי"), או רודפת את המקום בו התגורר לפני מותו (ואז היא תיקרא "אוֹבָּקֶה").
האמונה הזו כל כך מושרשת בתרבות היפנית, עד כי מספר יפנים טענו בפני בתוקף כי בעל בית יפני שהדייר שלו מת בצורה לא טבעית מחויב על פי חוק (!) לדווח את העובדה הבעייתית הזאת לדיירים החדשים. פגם כזה בהיסטוריה של הדירה מוריד את הערך שלה באופן משמעותי, שכן מרבית היפנים יעדיפו לא להתגורר במקום שעלול להיות רדוף על ידי אובקה. כדי להיפטר מהרוח הבעייתית הזאת אפשר להזמין איש דת שינסה לפייס אותה באמצעות טקסים ותפילות ויפטור את המקום מעונשה של זו.
הולכים ברחוב ופתאום מקדש
בתור מדינה עם שתי דתות הדוגלות בהקמת מקדשים, לא מפתיע שמקדשים זה דבר שאפשר למצוא פה על כל צעד ושעל. תיירים רבים נוהגים לערוך את מה שאני מכנה "סיור מקדשים" ומנסים לבקר במהלך הטיול שלהם בכל האתרים עם המקדשים המפורסמים. מדובר כמובן בתכנון לגיטימי לחלוטין, אבל לפני שאתם מתכננים טיול כזה קחו בחשבון שאם אתם לא מבינים גדולים בדת ובארכיטקטורה, סיכוי טוב שאחרי כעשרה מקדשים אתם עלולים לשקול ברצינות אופציה של חראקירי. אני בטוחה שיש מי שיחלוק עלי, אבל אחרי כמעט חמישה חודשים ביפן אני מרגישה שגם אם לא אראה עוד מקדש אחד בחיי, זה עדיין היה יותר מדי...
אבל בין אם כבר מאסתם במקדשים ובין אם אתם עדיין נלהבים לבקר בהם, בדבר אחד אין ספק: חלק מהמקדשים היפנים, בעיקר אלה הבודהיסטים, הם מיוחדים ויפהפיים, הן מבחינת העיצוב החיצוני והן מבחינת מה שניתן למצוא בתוכם. מקדשי השינטו נקראים באנגלית Shrines והבודהיסטים מכונים Temples - ושאלת מיליון הדולר, שלמען האמת עד לכתיבת שורות אלה לא ידעתי בעצמי איך עונים עליה, היא כיצד מבדילים ביניהם.
נוטים להיות אדומים. מקדש שינטו טיפוסי
ככלל, מקדשי שינטו יהיו צנועים יותר ממקדשים בודהיסטים. הדרך הקלה ביותר לזהות מקדש שינטו היא באמצעות העובדה שתמיד נכנסים אליו דרך שער הטורי-אי (torii), הבנוי משני עמודים אנכיים שביניהם קורה אופקית. דרך נוספת להבדיל בין שני סוגי המקדשים היא על פי שמם – שמות מקדשי שינטו יסתיימו בדרך כלל בסופיות jingu או jinja, ושל מקדשים בודהיסטים ב-ji, dera או tera. מבחינת המראה החיצוני, מקדשים בודהיסטים יהיו בדרך כלל חומים ואפשר למצוא בהם דמויות בודהה, ומקדשי שינטו יכללו כמעט תמיד לפחות מבנה אדום אחד.
היות ומקדשים הם תופעה כל כך נפוצה ביפן, משפט פתיחה נפוץ לסיפורי זרים כאן הוא: "הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי מקדש!". לאחרונה זכיתי גם אני לנכס לעצמי סיפור כזה, כשחיפשתי חניון לאופניים וגיליתי שאני ניצבת בחצר של מקדש. מצד אחד, נורא נחמד לחיות במדינה בה את יכולה למצוא עצמך מבלי משים בחצר מקדש יפהפה. מצד שני, אני חייבת להודות שנורא מוזר לחיות במדינה שמצד אחד מקפידה באדיקות על הפרדת דת ממדינה, ומצד שני מחוקקת חוקים להגנה מפני רוחות רפאים.
- לכל הכתבות של דנה פאר
לפנייה לכתב/ת 
