פִּיצוּנְפִּינְצִיפִּיצִיתָה

יורם מביט במראה. מראה לבנה עם קישוט נדיר בצבע ירקרק אחד, או צבע כזה בוהק, שעדיין נראה חדש.

עכשיו צריך יהיה לתאר את המקום שבו נמצא. יורם. נמצא.

זהו בית בן ארבעים שנים לפחות, בעוד שחלונותיו עתיקים במיוחד. רגע זה שבו יורם משתדל להמעיט במחשבות. יפה.

לפעמים כדאי לשתוק ולתת לזמן לעשות את שלו. העיקר - יורם מתגנב אל המטבח להביט במילוי של המקרר, אותו מקרר שיש שם למטרה זו.

פעם אחר פעם פותח את דלת המקרר הזה כדי להיות בטוח בכך שכל מה שיש זה רק אוויר כלוא בו שם לבד בחושך ובאמצע עגבניה.

עקב כך לומד הוא כי יוכל ללא קושי להכין לעצמו מנת־עגבניה בליווי צלחת מן הצלחות המצויות עמו בארונותיו.

יורם אוחז בעגבניה הרכה כדי לשטוף ממנה זוהמה כימית ורעל־שדות. הרעל נשטף. הוא מנסה לחתוך אותה לקוביות. לשם כך סכין לו, וידית לסכין וזמן לנשום, יש מה להכין. את ראשו מרכין.

ובכן, כעת לזלול את פרי הירק. לקטוף את המזון וללעוס בחיפזון. גם עכשיו הוא נהנה המון.

ידיו הן. מגיח בנו מן ההסתר, שואל "אבא. מה יש לך פה? מה זה שאתה אוכל?". עונה יורם "רק זאת העגבניה ולא יותר.". נותן לו שיטעם. מכאן ומשם.

ואז נקראת האם לפעולה. יודעת היא איך ומה. יש לה מספיק צרות גם בלי העניין הזה והיא מקשיחה עמדה. "לא רוצה לנקות, לא רוצה.".

יש לה מספיק דברים משלה. ואילו יורם שסעד ונהנה נאלץ להפסיק את אשתו ולומר לה "אין דבר, אעשה אני, ואת, אמרי לי מה.".

אך היא מבקשת ממנו "תן לי מנוחה. שאלותיך אינן נאות בעיניי. זוז־לךָ ממני. אתה והעגבניה שלך. יותר לא אומַר. היזהר, שלא תחליק ותמעד. שלא תעורר חשד.".

יש פה כל מיני כאלה חפצים חסרי שימוש. הוא רואה אותם בזוויות עיניו ומתעלם. הכלב בחוץ נשמע היטב.

"אל תהיי כזאת. בואי ננסה ביחד לבצע כמה משימות.". הוא ניגש אליה וסופג גערות. "לך מפה מהר, ואל תחזור בלי בשורות.". סוס יפה עומד, רגליו בקרקע נטועות.

הכול נראה מאד יפה. העגבניה השאירה טעם טוב בפה. בנו של יורם מבקש לצאת החוצה, אשתו רוצה, לעומת זאת, שייתן לה כסף לשמלה שתהיה לה לכבוד מה.

הרוק בפיו נעשֶה מוצק. עיניו נעצמות לרגע. שביל־אבנים מרוצף, פנס שחור וזקוף, זבובים מחפשים סיבות לעוף. ובחוץ...

לפתע נעלמת שלוותו והוא מתחרט על עצם קיומו. בזאת מתחילה תקופה של עושר עד אחרון־אווירוֹניו השקטים, המונחים בשורה בתוך קופסת ילדותו.

והעגבניה מתפשטת באיבריו. צוננת כמו דלי שחור ובו קרח דביק ורטוב. הכול טוב מבחינתו ליציאה אל הרחוב. הבוקר איננו עוד.

לשמע פעימות רגליהם שבחוץ רוֹוָה היא נחת, מטיילת בנעליה בין שטיח אפור לְשטיח. וידיה אינן עוד עייפות, הכל נראה מבטיח.

עכשיו עובר מישהו שם, כמו צל אחד יתום. יש שם איזה ירח ירוק וחצי־עיקול שמוביל אל גן.

הנה הם, השניים, יחד. חתול מתלונן, עכבר מתכונן, זרת נאחזת באגודל מיוּבּל, אב ובנו בחושך, זה מוביל וזה מוּבל. כמה פעמים נשברת הרוח.

באה פתאום גם אימא ללוות את הנעדרים, כמו שמלה גם היא עשויה פרחים.

ועוד רגע תאמר להם: "אתם ביחד ככה מסתדרים בלי?" - התכוונה בלי משחקים.

הם מתרחקים. מפה אפשר לראות שהם תכף ייעלמו בין מבנים שמעבר למבנים שבתוך, גדר חוצצת בין סמטה ארוכה לבין אזור פתוח ללא סוף.

הקומה העליונה יפה, תלויה שם מנורה אחת כתומה ואור כחול נודף מתוך חדרון, הילד פונה אל מולידו בברכה. האב מתחבק עם גוף־הפוסע. הפוסע עמו.

והעגבניה שנאכלה איננה מסוג הדברים המספקים המון אנרגיה, לכן מבקש יורם כי יסורו יחד וייקחו איזו פיצה חדשה מן המקום ההוא "פִּיצוּנְפִּינְצִיפִּיצִיתָה", או בערך בדומה למשהו שנשמע כך, כנראה.

לקראת סיום הליכתם מבקש הילד: "אבא. אם כבר אנחנו כאן ביחד, בוא נשתגע. בא לי להיות מין כזה שאוכל גלידה אחרי הפיצה, תגיד, מה כבר יקרה?" ואבא שלו, ששמו כבר ידוע, "יקרה? שיקרה. ונפסיק כבר להתגעגע..."...