שולחים לנו שקט
להקת "Low" תגיע לישראל בשבוע הבא ותוכיח לנו שגם בשקט יש עוצמה. גיא חג'ג' שוחח עם אלן ספרהוק, מנהיג הלהקה, על הדת המורמונית, התמיכה באובאמה והיצירה במסגרת זוגית
"Low כל כך שקטים שאתה יכול לשמוע את הנשימות של עצמך באמצע ההופעה. הבעיה היא שהם משאירים אותך חסר נשימה" - מבקר הרוק אוורט טרו, "מלודי מייקר"
הפתגם החכם "מים שקטים חודרים עמוק" מנוגד לרוב למציאות הישראלית, כפי שהיא זועקת אלינו ממסכי הטלוויזיה, מצופרי המכוניות ומהישראלים העצבניים בכל מקום. בעצם. איפה אפשר בכלל למצוא שקט? אגיד לכם איפה: במועדון הבארבי בתל אביב, ביום חמישי, ה-11 בספטמבר. הלהקה האמריקאית המעולה "Low" תעלה אז על הבמה ותוכיח שכדי לחדור עמוק לא צריך לצעוק ולדפוק, מספיק לכתוב שירים חזקים מספיק ולשיר אותם לאט, נמוך, בשקט.
המוזיקה של "Low" לא גורמת לקהל לנענע ראשו בכוח ולקפוץ במקום, בדיוק להיפך: העוצמה השקטה שבה נוטעת אותך במקום, פורטת על איזה מיתר פנימי שמרעיד את כל הגוף. האזנה ל-"Murderer" בעמוד של הלהקה במייספייס (רצוי באוזניות) ,היא דוגמה מושלמת לאגרוף שמכניסה הלהקה, בעדינות ובאיטיות, בבטן מאזיניה. לכן התפלאתי בהתחלה לשמוע שההופעה היא בעמידה.
אלן ספרהוק ומימי פארקר מ"Low". המוזיקה נוגעת עמוק יותר מפוליטיקה
"אני חושב שכשאנשים מקשיבים למוזיקה בישיבה הם מרשים לעצמם להיות עצלים, להיות מרוחקים", מסביר לי אלן ספרהוק, מנהיג הלהקה, מביתו במינסוטה. "אנשים באמת מופתעים שההופעה בעמידה, כי אנחנו לא מנגנים מוזיקה רועשת, פיזית. אנחנו מנגנים לאט ובשקט ושרים הרמוניות קוליות. אבל המתח נמצא שם".
המתח שעומד בבסיס המוזיקה של "Low" נמצא גם בחייהם האישיים. ספרהוק הוא מורמוני מאמין שנאבק בעברו בבעיות סמים, ובמהלך השיחה מעשן כמעט ללא הפסקה (מה שאסור לו לחלוטין על פי דתו). את הנהגת הלהקה הוא חולק עם אשתו מימי. לפני 14 שנה הוא שכנע אותה להקים איתו את ההרכב, ומאז הם מנהלים חיים כפולים: הן כזוג נשוי והן כזוג מוזיקאים שיוצרים ומנגנים יחד.
איך נראה תהליך היצירה של זוג נשוי?
"אני כותב שיר ואז אנחנו עובדים ביחד על ההרמוניות. פעם החלק המלהיב היה כתיבת השיר, אבל עכשיו כשאני כותב שיר אני כבר נרגש מהשלב הבא של העבודה המשותפת, בניית ההרמוניות, שיתוף הפעולה."
הרבה להקות מתפרקות בגלל חילוקי דעות אמנותיים.
"כן, אנחנו לא יכולים להתפרק, אנחנו חייבים להישאר ביחד", הוא צוחק.
המוזיקה מעצבת אותנו
לדת המורמונית, פלג של הנצרות המאמין בנביאים בני זמננו, קשר חזק ליהדות ולישראל. המורמונים האמריקאים תומכים ברובם הגדול במדינת ישראל ואף הקימו בירושלים את אוניברסיטת בריגהאם יאנג, המוסד האקדמי של הדת. "זו הפעם הראשונה שלי בישראל, אני מת לבקר שם", מספר ספרהוק. "בגלל החינוך הדתי שלי, שמעתי וקראתי על ארץ ישראל יותר מכל ארץ אחרת. היא נוכחת מאוד בדמיון שלי, ואני מאמין שצריך להגיע למקומות עצמם, להרגיש אותם, את האדמה, את האוויר".
אתה מתכוון לבקר באוניברסיטה המורמונית בירושלים?
"לא יודע, תלוי אם יהיה לנו זמן. זה קרוב לתל אביב?"
בערך שעה נסיעה.
"אה! באמת? חשבתי שזה איזה 7-8 שעות".
לא, אנחנו ארץ ממש קטנה ומוקפת אויבים. היו לנו כמה שנים קשות, בהן אמנים לא הגיעו לארץ בגלל המצב הפוליטי והמלחמה, אבל המצב עכשיו יותר טוב.
"כן, ההופעה היא ב-11 בספטמבר, וזה... תאריך מוזר. אבל אני חושב שאצל הישראלים זה אחרת. הם מתמודדים עם זה אחרת. הרי מאז שהמדינה קמה, מוקפת אויבים פוטנציאליים, תמיד היו איומים. תמיד יכול לקרות משהו".
הרבה אמריקאים הרגישו ככה אחרי ה-11 בספטמבר.
"כן, אבל כאן אף אחד לא היה מוכן לזה, חיו כאן במשך שנים בתחושת ביטחון מוחלטת. לכן אני חושב שהתגובה של המדינה הייתה ממש מוגזמת לכיוון השני".
תיארתי לעצמי שלא היית מרוצה משלטון בוש, קראתי שאתם מופיעים בערב תמיכה באובמה.
"כן, זה קורה ממש הערב. יש ועידה של המפלגה הרפובליקנית במיניאפוליס, אז... זו מעין הופעת מחאה קטנה" (צוחק).
אתה חושב שמוזיקה יכולה להשפיע על מצב פוליטי?
"כן. אבל אני לא חושב ששיר ספציפי יכול לשנות את הדעה הפוליטית. מוזיקה יכולה להשפיע במצטבר על משמעות החיים ועל מה שסביבך. למוזיקה יש יכולת להדהד אחרי שהיא נכנסת לתוכנו, והיא עוזרת לנו לראות דברים בבירור. אני חושב שהתהליך שבו אנחנו מאפשרים למוח שלנו לקבל מוזיקה, עוזר לנו לעבד גם דברים אחרים טוב יותר.
"אני פשוט חושב שלמי שנהנה ממוזיקה ומרשה לעצמו לאהוב אותה ולהתייחס אליה
בלהט, יש פרספקטיבה טובה יותר על החיים ועל הקשרים בין בני אדם. בסופו של דבר, זה מחלחל גם לפוליטיקה. מוזיקה מעצבת אותנו ברמה ראשונית, קמאית, וזה מתפשט לדברים כמו מוסר ופוליטיקה.
"נדיר מאוד ששיר או אמן אחד מצליחים להשפיע על העולם. היו אמנים אפריקאיים חשובים שהשפיעו מאוד על שינויים שם, ובוב מארלי הוא כנראה הדוגמה הכי טובה לזה בתרבות המערבית. בשלב מסוים, מוזיקאים רבים לא מתאפקים וחייבים לצעוק משהו על פוליטיקה. זה מפתה מאוד, אבל גם מרתיע, וזה יכול להיות בעייתי מאוד. במובנים רבים, כתיבת מוזיקה פוליטית זה כמעט עלבון למוזיקה. מוזיקה יכולה להגיע עמוק, הרבה יותר עמוק מפוליטיקה. מוזיקת המחאה היום עמוסה בקלישאות ובשפה גרועה".
כמו גרין דיי.
"(צוחק) כן, לפחות הם ניסו. אני חושב שזה מצער שבדור הזה העולם זקוק לקולות שידברו על מה שקורה, והאמנים האמריקאיים ממש מפשלים בעניין הזה. אבל זה קשה. מה אפשר לעשות?"
אני חושב שהתשובה שלך הייתה הטובה ביותר ששמעתי לשאלה כזו.
"אני לא יודע אם באמת עניתי לה".
