"לנצח הכל. אפילו את הסרטן"

לכל אחד יש את הבית שלו, המקום הבטוח בשבילו, התחביב שלו, המקום בו הוא משקיע עד הסוף, ועוד נהנה מזה. לבית שלי קוראים "חיינו".

ההכרות הראשונה שלי עם "חיינו" היתה לפני ארבע שנים, בארוע משפחות גדול שהתקיים ב"מעגן מיכאל". זו היתה חוויה מדהימה: אני,כרגיל, הגעתי בזמן, אולי אפילו קצת לפני ... ששה אוטובוסים ריקים המתינו ליד "בנייני האומה". תהיתי מי הולך למלא אותם? מה בדיוק הולך לקרות כאן היום? את התשובה קיבלתי מהר מאד, משפחות משפחות הגיעו - הורים, וילדים, תוך שניה האווירה התחממה, היתה פשוט הרגשה של חגיגה, משהו מכושף באוויר שגורם לך לרצות לרקוד, להשתולל, ולא להפסיק לחייך.

המתנדבים קבלו כל משפחה בחיבוקים ובנשיקות. אחרי כמה דקות כבר ראיתי אותם מסתובבים מרוצים עם ילדים מבסוטים על הכתפיים. כולם בחולצות כחולות של "חיינו", עם חיוך ענק על הפנים. עמדתי מהצד, והסתכלתי - המון משפחות, כל אחת עם המאבק האישי שלה, וכולנו יחד בשביל אותה מטרה - לרקוד, לשמוח, להשתולל, ולהתבדח, והכל בשביל לנצח!

אני זוכרת איך עמדתי שם, בוהה, ראיתי המון הורים מסורים, ילדים חולים, אחים ואחיות מודאגים. כולם קצת מותשים, עייפים ממרוץ החיים, מהמאבק האינסופי: שגרה של בית חולים, בדיקות, טיפולים, רופאים, מעקבים, אשפוזים... וחוזר חלילה.

הסתכלתי על המתנדבים, חבר'ה צעירים, נערים ונערות, ראיתי בעיניים שלהם משהו, מין מבט כזה משותף לכולם. מבט שמשדר מין רוך, נתינה, ובעיקר תקווה. היום אני יכולה להגדיר את זה כרגש ברור - אהבה.

על החולצות  של כולם הופיעה הסיסמא: "חיינו, להאבק במחלה עם אהבה...". "חיינו" זה לא ארגון, זה משפחה אחת גדולה, אחרי ארבע שנות התנדבות אני יכולה להעיד שבמשפחה שלנו, כמו רק במשפחה, אני יכולה לקבל טלפון בכל שעה ביממה "הי, התגעגענו, מתי את באה לבקר?"

ביום של החצי גמר 'יורו' הייתי בבית החולים עם עומר, אחד החניכים המתוקים שלי. הוא היה באמצע טיפול כימותרפי ולא יכול היה ללכת לחתונה של דודה שלו, חתונה לה חיכה המון זמן, קנינו המבורגרים וישבנו לראות את המשחק. לא הסכמתי לתת לנסיבות לשבור אותו ולמחוק את החיוך המטריף שלו מהפנים.

הטיפול הזה גם ככה לא "עוזר" למצב הרוח שלו יותר מידי, ועכשיו החתונה... ישבנו שם שלושה מתנדבים והתבדרנו בלי סוף. אם אני אנסה לשחזר את זה, אין לי מושג מה היה מצחיק כל כך, פשוט תפסנו ת'בטן. צחקנו על כל דבר שזז, עומר חייך וצחק בלי סוף, הרבה זמן שלא ראיתי אותו ככה...

עושים חיים ביחד. "חיינו" 

אחת התרופות שמתלוות לטיפול הכימותרפי היא סטרואידים, שגורמת לעיתים לתאבון יתר ולעצבנות. לילה אחד הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל, השעה היתה אחת עשרה וחצי, הסתכלתי על הצג, זו היתה עינת, אמא של נועם, הקול שלה היה מותש, היא אמרה שהיא צריכה אותי דחוף, ואם היא מבקשת, זה באמת כי אין לה בררה. נועם התעוררה והתחילה לבכות שמתחשק לה צ'יפס, ורק של מקדונלד'ס. את התופעה הזו כבר הכרתי - סטרואידים...

הבנתי מהר מאד שהתאבון של נועם לצ'יפס לא ירגע בקרוב. כבר הייתי בפיג'מה, אבל צ'יק צ'ק התלבשתי ולקחתי מונית, כדי להספיק להגיע כמה שיותר מהר למרכז המסחרי. מיד כשיצאתי מהמעלית בבית החולים שמעתי את בכיותיה של נועם,  אני אף פעם לא אשכח את אנחת הרווחה שנפלטה מפיה של עינת כשראתה אותי עם השקית השמנונית, "הצלת אותי", היא אמרה ובאמת התכוונה לזה.

כשאנשים שואלים אותי מה מביא נערה צעירה כמוני להתנדב בתחום הזה, להיחשף לכל-כך הרבה כאב, אני יודעת שלא אצליח להסביר להם מה הילדים מהווים בשבילי. איך לפעמים כשאני מותשת בסוף היום וכל מה שאני רוצה זה לישון, אני נזכרת בילדים "שלי", איך אף פעם לא נגמר להם הכח להיאבק במחלה שלהם, ולהתגבר פעם אחרי פעם. או כשהשעון המעורר שלי מצלצל בבקר, וכל מה שאני רוצה זה להתהפך לצד השני, אני נזכרת בנתי הקטן שלי שמתעורר כל בוקר ליום קשה ומפרך של טיפולים, אבל תמיד עם החיוך על הפנים, החיוך הכי מדהים בעולם.

• עמותת חיינו מקפידה להתייחס לנושא ילדים חולי סרטן כמכלול: הילדים, בני המשפחה והסביבה הקרובה. להתנדבות בעמותת חיינו לחצו כאן .
  

"בגוף ראשון"- מדור חדש המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות ניתן לשלוח ל-  hevra@y-i.co.il   ולציין בנושא - עבור מדור "בגוף ראשון". הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.