היסטוריה של אלימות

"בית אבי" הוא הברקה. בדקות הראשונות שלו הוא מתנגן כמו קומדיה: איתי טיראן בתפקיד הנעבך הגלותי הלבנבן המושלם שמגיע ב־1948 לישראל ובמקום להישלח למעוז חפצו בחיפה הוא מגויס לצה"ל מבלי שהוא מבין את זה ומגיע לעמדה נידחת באמצע המדבר. ב־40 הדקות הבאות ניצול השואה הזה, שמספר מקועקע על זרועו, יהפוך מקורבן הרדיפה של הנאצים לרודף בעצמו. מקורבן לרוצח. מנכבש לכובש.

מקפל מציאויות. "בית אבי"

סרטו של דני רוזנברג, שמפגין בשלות שלא מסגירה את העובדה שמדובר בפרויקט הגמר שלו בבית הספר לקולנוע בסם שפיגל (גילוי נאות: אני מלמד שם, אבל לא קשור במאום לסרטים ולתוכנם), מותח עלילה מצומצמת על פני 40 דקות ומשתמש בזמן הזה כדי לבנות את ישראל כמין מצב מנטאלי ולא אזור גיאוגרפי. בנימה של אירוניה שהולכת ונהיית כבדה וחמורת סבר ככל שהסרט נמשך, רוזנברג מתאר שני תהליכים שקורים לגיבורו כתוצאה מהגעתו ארצה: באחד הוא עובר מהצד שנמצא מול קנה הרובה אל הצד שאוחז בהדק; ובשני הוא נוטש את בית המשפחה באירופה (משפחה שאנחנו מסיקים שהושמדה בשואה) ונכנס לבית משפחה ערבית שנהרגה בקרבות מלחמת העצמאות. רוזנברג מקפל את המציאויות האלה זו על גבי זו למצב תודעתי אחד שבו החלום הציוני הופך לסיוט, ויוצר סיטואציה שבה הצירוף "נכסי נפקדים" מעולם לא היה כה טעון, ובה בעת גם כה פיוטי ומופשט.

z32

60 שנה אחרי. התהליך שמתואר ב"בית אבי" נמשך הרי שנים, ולא יום־יומיים. ישראל עברה מחברה של מהגרים ניצולי דיכוי לחברה מדכאת בעצמה. אבי מוגרבי מתאר בסרטיו את השימוש המופרז בכוח של החייל הישראלי הפשוט, אבל הוא עושה את זה בדרך לא קלה לעיכול. סרטו החדש, “z32”, מתעד אירוע שקל לסקר גם בכתבה עיתונאית, בין אם בטלוויזיה או בדפוס: חייל ביחידה מובחרת מבקש להתוודות על מעשה שעשה בזמן שירותו שבו הוא ויחידתו נשלחו לבצע פעולת נקמה וחיסלו שוטרים פלשתיניים בתגובה לפיגוע שבו נהרגו חיילים ישראליים.

תחושת תעתוע. “Z32” 

החייל רוצה למרק את מצפונו, מודה שהוא ביצע פשע מלחמה ומתאר את האירוע לפרטי־פרטים. אלא שמה שהיה יכול להיות כרוניקה רגילה בתוכנית טלוויזיה כמו "עובדה" למשל (שעוסקת לא פעם בסיפורים של חיילים שהבינו בדיעבד שהפעולות שלהם בקרב היו בלתי חוקיות ובלתי אנושיות), מוגרבי ממשיך בסרטיו לפרק את התיעוד לגורמים. הכרוניקה עצמה כמעט ולא מעניינת אותו. הוא הרי עסק בסרטו הקודם, "נקם אחת משתי עיניי" (סרטו הטוב ביותר לטעמי) באתוס הנקמה הצה”לי, והלגיטימציה הנשאבת למעשים בלתי חוקיים אלה מסיפורי התנ"ך ומטראומת השואה. מהבחינה הזאת, “z32” ממשיך את הנושא, אבל בוחן את זה הלאה: איך הזיכרון, המצפון והרציונל של מי שהיה שותף לאירוע כזה מתמודדים עם זה.

מוגרבי, שכופה על סרטיו אסתטיקה כעורה, כנראה מתוך אג'נדה שסרטיו אינם אמורים לספק עונג אסתטי (ולכן ברמה הפילוסופית והמחשבתית אני אוהב את סרטיו, אבל ברמה הוויזואלית קשה לי איתם), ממקד את הסרט בשני מוקדים מרכזיים ובכך מטשטש את העובדה שדובר בסרט תיעודי והופך אותו למעין וידאו־ארט שאמור לגרום לצופה להטיל ספק בכל מה שקורה ונאמר. התהייה האם שתי הדמויות הראשיות אינן אלא שחקנים אמורה לעבור בראשכם. במוקד האחד: החייל שהשתתף בנקמה ובמעשה הרצח מתעד את עצמו ואת בת זוגו ומנסה להבין האם היא סולחת לו, כועסת עליו, מבינה אותו. פני שניהם מטושטשים. הטשטוש הולך ומשתנה לאורך הסרט עד שלבסוף נדמה שהם חובשים מסכות לייטקס על פניהם (שהודבקו דיגיטלית על פניהם). בציר השני, מוגרבי - שהוא תמיד הכוכב הראשי של סרטיו ונקודת הציר שבה המציאות פוגשת את המניפולציה - מציג את סיפורו של החייל כאופרטה שהוא שר בסלון ביתו בליווי תזמורתי.

גם סרט תיעודי הוא סוג של פיקציה. “Z32”

מוגרבי תמיד הולך על תחושת התעתוע בסרטיו, יצירת סרט תיעודי שיש בו גרעין של אמת העטוף בסוגים שונים של הבעה כדי להחצין את העובדה שגם סרט תיעודי הוא סוג של פיקציה. ויותר מזה: שהזיכרון האנושי בעצמו יוצר לנו נרטיב ורציונל שאי אפשר לדעת האם יש בינו ובין המציאות קשר כלשהו. אם יש לי בעיה משמעותית עם "z32” היא בעובדה שלעומת סרטיו הקודמים של מוגרבי, שהיתה בהם פריסה רוחבית ודחיסות מסחררת, הסרט הזה פורס שתי סיטואציות מרכזיות (ועוד אחת, שבה נוסע החייל עם הבמאי למקום שבו אירע הטבח, שמגיעה מאוחר מדי), שעריכה מצומצמת היתה מיטיבה איתם.

ב־70 דקות, זהו סרט שרעיונותיו נמסרים במלואם עד חציו. ובכל זאת, למרות שמוגרבי רוצה לעצבן, ומצליח (בשירתו, באפקטים הקצת מצועצעים), הדינמיקה בין החייל ובת זוגו לא נוחה, מאוד חשופה ויש בה כנות עצומה וטעונה שנמסרת בתנועות עיניים ובשתיקות יותר מאשר במילים, והיא יוצרת את הרגעים החודרניים ביותר של הסרט.

שם עולה השאלה הגדולה ביותר של הסרט: לא איך חי החייל שמילא פקודה חי עם עצמו, אלא איך חיים האנשים שלצידו עם הידיעה שהוא רוצח. ואיך אנחנו כחברה מתמודדת עם מעשי רצח כאלה. התשובה: בהדחקה, ברציונליזציה, בעיוות המוסר עד כדי כך שעצם התהייה נשמעת בכלל אנטי־פטריוטית. או כמו ששר על זה מוגרבי: “אוי אוי אוי, אני מסתיר רוצח בסרט שלי".

איפה רואים

"z32” הוקרן השבוע בפסטיבל ונציה במסגרת "אופקים", המוקדשת לקולנוע ניסיוני. הסרט יוקרן החודש בתאריכים שונים בסינמטק תל אביב. “בית אבי" מוקרן החודש בסינמטק תל אביב בשבתות, וימשיך להיות מוצג שם עד סוף ספטמבר. לצד “בית אבי" מוצג שם עדיין "החברה של אמיל" של נדב לפיד, סרט נוסף מסם שפיגל, שאותו טרם ראיתי.