שאלה של חיים ומוות

ז'וזה סאראמגו הוא אחד מסופרי הרעיונות הגדולים ביותר. הדבר ניכר ביכולת המופלאה שלו לקחת מציאות נתונה, ליצור בה סדק או אנומליה, ובאמצעות כך לתת מבט פנורמי עצוב, מצמית, משעשע על המצב האנושי. הוא עשה זאת ברבים מספריו כמו "על העיוורון", "רפסודת האבן" ועוד. הוא עושה זאת גם בספרו החדש "מוות לסירוגין".

בפרוץ השנה החדשה תושבי פורטוגל פשוט מפסיקים למות. סיבת אי המוות אינה ידועה. אנשים שהיו כבר על ערש דווי נמצאים בין פרוגטוריום פיזיולוגי ורגשי, והמדינה עצמה אובדת עצות. זה מציב שאלות אקוטיות על עתיד הכלכלה (פשיטת רגל של ענף הקברנות, יותר מדי זקנות במסדרונות בית החולים), על עתיד הכנסייה (מהו המבחן האלוהי הזה?), על עתיד בתי האבות (מה אנחנו עושים עם כל הזקנים האלה שלא מתים? איך נפנה מקום ונקבל חדשים?) ובעצם על עתיד כל אדם, שפתאום מוצא את עצמו עם הורה בלתי תפקודי, שצריך להאכילו בכפית ולחתל אותו כמו תינוק. אף אחד לא יודע מתי זה יסתיים, מה גורם לכך, ומה לעשות עם זה. אף אחד חוץ מהמאפייה, שמתחילה לארגן הסעות על מחוץ לגבולות המדינה, כדי שאנשים יחצו את הגבול, ימותו ויחזרו בחזרה להיקבר.

אם לא נמות אין לנו עתיד

בתור בני אדם הכי קשה לנו לקבל את עובדת המוות. כמה היינו רוצים לעצור אותו, לשלוט בו, לגרום לו להיעלם. כך לפחות אנחנו חושבים. סאראמאגו באמצעות הרומן הזה מוכיח לנו את ההיפך, מוכיח לנו שהמוות עושה לנו בעצם סדר בחיים, שבלעדיו אנחנו חסרי אונים, כפי שאומר ראש הממשלה למלך: "הוד מלכותו, אם לא נחזור למות אין לנו עתיד" (עמוד 92). אם ייצא המוות מחיינו, יהיה לנו כאוס מוחלט, בכל הרמות. אנחנו לא נתמודד עם זה, אנחנו אולי נרצה למות, אבל לא נוכל, וכמה טוב שיש מאפייה ופרוטקשן, בלעדיה כבר היינו משתגעים.

בכל זאת, אחרי שבעה חודשים, אנשים חוזרים למות, ותוך זמן קצר הרוב חוזר לשיגרה, אבל המוות, שלובשת בספר דמות של אישה, מחליטה להיות הפעם יותר מתחשבת; היא בוחרת להודיע לאנשים על מותם שבוע מראש, באמצעות מכתב סגול ומסתורי.

נכון שהיינו רוצים לדעת מתי נמות? אז זהו, שלא כל כך. מתברר שגם הסיטואציה הזו, על פי סאראמאגו, מבעיתה אותנו. אנשים שמקבלים את ההודעה לא מצליחים לעשות את מה שהמוות ציפתה שהם יעשו: הם לא עורכים צוואה ראויה, הם לא נפרדים מיקיריהם, הם לא פורצים במחוות דיוניסוסיות של אורגיות, סמים ואלכוהול, הם פשוט נכנסים למצב של אימה משתקת.

כשהמוות מתאהבת

החלק השני של הספר, בו מוות לובשת צורה, הוא פחות מטלטל ומעורר מחשבה מהחלק הראשון, בו למוות אין שלטון (או בעצם יש, אבל מבחירה). תיאור המוות כאישה הוא אמנם מעניין כלשעצמו, אך דומה שסאראמאגו הכניס את עצמו לתוך ואקום יצירתי. בגלל שמדובר במוות, היא לא לגמרי יכולה להיות דמות אישה לכל דבר: אישה עם ניואנסים של אישה, עם רגשות, עם היסטוריה, עם שאיפות. מנגד, היא בכל זאת צריכה להיות דמות ספרותית, לכן הסופר מחליט לעמת אותה עם עצמה באמצעות נגן צ'לו בן 49, שאמור היה למות, אבל משום מה המכתב הסגול לא מצליח להגיע אליו פעמיים.

למוות, מתברר, יש סוג של חולשה למוסיקה (בעיקר באך ושופן), והיא כיביכול מתאהבת בנגן, עד כמה שמוות יכולה להתאהב. אנחנו למדים שלמוות בכל זאת יש רגשות, ז"א היא מפתחת אותן תוך כדי העלילה

, וכך זה גם מסתיים. בכל החלק הזה לא ברור בדיוק מה סאראמאגו רצה לומר לנו. הוא אמנם סיפר סיפור מדויק, אם כי קצת טרחני כמיטב הטרחנות הסאראמאגית (כבר למדנו לחיות איתה כראוי), אבל לעומת המסרים הברורים ומעוררי המחשבה של החלק הראשון, אנחנו כאן מקבלים חומר למחשבה די גולמי, מעורפל וסתום. סאראמאגו נסחף עם הסיפור שלו, כפי שאנחנו אוהבים שהוא עושה, אבל לאו דווקא למקום הנכון.

למרות זאת, "מוות לסירוגין" עדיין ספר רעיוני מבריק. הוא לופת את הקורא בצבת של הרהורים פילוסופיים, ומציב ראי נוקב כנגד תפיסת המוות של האדם המערבי. זה עדיין לא אומר שמעתה נשמח למות כשתגיע שעתנו, אבל אולי נבין שגם חיים ללא מוות הם לא בדיוק אוטופיה, ונמשיך להיזהר במשאלותינו הכמוסות מחשש שהן יתגשמו.

ז'וזה סאראמאגו, "מוות לסירוגין", מפורטוגזית מרים טבעון, הספרייה החדשה, 215 עמודים