הכל בחוץ
הטיפוסים המפוקפקים, ערימות הבוץ המושלכות לעיניי הצופים וחוסר המודעות המוחלט של המשתתפים ב"מפרץ האהבה", בסך הכל מביאים את הסיפור של כולנו בגרסת הביקיני. סמדר שילוני מוכנה להתמכר
נתחיל מזה שנכון לעכשיו אהבה גדולה לא שוררת במפרץ, לפחות בין משולש האהבה במסגרתו חשוב שהיא תשרור – הפקת הסדרה, משרד הפנים ובית משפט השלום, שבחסותו הופסקו הצילומים כבר אתמול (ה'). כך נשלחה כאפה מהמציאות וטפחה על פניו של הריאליטי, עוד לפני שהעם הספיק להתמכר ולומר את דברו. ואולי יתברר שהעם מעדיף עוד פרקים של "מפרץ האהבה" על פני עוד 150 מטר של חוף פתוח במכמורת? סליחה, זאת דמוקרטיה פה, לא?
"מפרץ האהבה". שקופים כמו המים (צילומים: יוני המנחם)
למרות שהוא נראה שטחי ומצועצע, הפורמט עליו מבוססת "מפרץ האהבה" הוא אכזרי וקמאי כמעט. בהתחלה הוא נראה כמו פארודיה, אבל זה רק בגלל שהוא לוקח סיטואציות רגשיות שרובנו מעדיפים להדחיק ומציף אותם לפני השטח. שקוף כמו שרק בגד ים לבן מתוח על גופה של בחורה עממית שטובלת בבריכה מלאת כלור, שנבנתה באופן לא חוקי על שמורת טבע, יכול להיות.
אפשר לחלק בצורה גסה את סדרות הריאליטי לשני סוגים. האחד מעניין בגלל שהאנשים שמאכלסים אותו מעניינים, בגלל התחרות, בגלל האסטרטגיה ובגלל המשימות. השני מושך ומפתה באופן כמעט סאדו-מאזוכיסטי. הוא פורט על המקום הרגשי, עובד על ארכיטיפוסים ולא על אינדיווידואלים. רוב סדרות הריאליטי מתמקמות איפשהו על הציר בין שני הקטבים האלה. "הישרדות" משלבת את שני האלמנטים בשלמות. "המירוץ למיליון" קרובה יותר לקצה הראשון, "האח הגדול" לשני.
דנה. שליפות מהירות מדי
"פרדייז הוטל" האמריקנית, עליה מבוססת "מפרץ האהבה", יושבת טוב-טוב בקצה השני ומסמנת לצופים שלה להצטרף למסע המביך והממכר בנבכי האופי האנושי, לא פחות. אל תפלו בפח הביקיניז והקייטרינג, העניינים שנמצאים פה על הפרק, בעידוד מאסיבי של ההפקה, הם עניינים שבנפש. כל המעגל הרוטיני, וכנראה המסתורי לנצח, של החיזור, הייחום, ההיקשרות הרגשית, הנאמנות, האהבה, הביטחון, ואחר כך גם החברים הפחות מקובלים שלהם – קנאה, דחייה, היעדר הערכה עצמית, רכושנות, פחד מקרבה, בדידות, השפלה, ובסוף גם הבלתי נמנע, כנראה – הגירוש מגן עדן.
אין זמן
אל תתנו לטיפוסים המפוקפקים ב"מפרץ האהבה" להטעות אתכם – בסוג כזה של תוכניות המתמודדים חייבים להיות שקופים, חסרי מודעות כמעט לחלוטין. אחרת אין סיכוי בחיים שהם יפתחו לכם כזה חלון הזדמנויות כדי להשקיף על מה שבאמת קורה אצלם בפנים, להודות שהם מושפלים, שהם מתכננים נקמה, שהם מקנאים, שהם חרדים. טיפוסים מודעים באמת לא יאפשרו לכם את הפריווילגיה הזאת,
ובתוכנית של 40 דקות, שני מקבצי פרסומות וכשבית המשפט והארגונים
הירוקים נושפים בעורפה והצופים שלה חיים במאה ה-21, האילוץ הוא פשוט – אין זמן. אין זמן לחכות שאנשים יעזו להיפתח. וגם לא צריך. הדינמיקה פה ברורה, המטרה היא למצוא שותף ללכת איתו הלאה, וכל דבר בדרך לשם הוא לגיטימי.
לכן עד סוף הפרק הראשון אפשר לתעב או להתאהב בטיפוסים כמו דנה, ילדה בת 21, שהזמן שעובר בין הרגע שבו מחשבה נהגית אצלה ועד שהיא מוצאת את דרכה התמימה החוצה, קצר מהזמן שעובר בין האור הירוק לצפצוף הראשון, או מגלי, צרפתיה מעודנת שאשכרה באה לתוכנית כדי למצוא חתן ומתבררת כבחורה אגרסיבית במיוחד. לא במקרה בחור כמו נועם (נועם מי? בדיוק), שנראה כמו טיפוס קצת יותר מודע, נעלם כמעט לחלוטין מהפרק הראשון. פה זאת טלנובלה, לא דרמה. אין מקום לתהליכים נפשיים פנימיים, הכל יוצא בחוץ.
האנשים שנכנסו לגן העדן הם שפני הניסוי שלכם. שובל הטוקבקים למטה שיטען שמדובר בעוד מוצר טלוויזיוני נחות ושהריאליטי הורס את האנושות הוא כנראה בלתי נמנע, אבל מי שלא יפחד ממנה יוכל בקלות לראות בה סיפור פסיכולוגי, שמסופר לעת ערב, ליד הבריכה, כשערימות בוץ פוטוגניות עפות באוויר. זה הסיפור של כולנו, תרצו או לא.
בקטנה:
אילנית לוי נקייה מדי. את יודעת איך אומרים, קצת טינופת סליזית עוד לא הרגה אף אחד.
לפנייה לכתב/ת 
