20 שנה לאונס בשמרת: "קשר השתיקה לא נפרץ"
פרשת האונס המזעזע בקיבוץ שמרת טלטלה את המדינה כולה. כיום, עשרים שנה אחרי, נראה כי לא הרבה השתנה, אולם מומחים סבורים כי שמרת בכל זאת היתה נקודת ציון חשובה בהתייחסות לאלימות המינית המופנית נגד נשים, ובמלחמה בקשר השתיקה: "האונס היה אחד מאבני הדרך לניפוץ המיתוסים ביחס לנשים"
היתה זו אחת הפרשות המסעירות והמזעזעות שהגיעו לפתחה של מערכת המשפט בישראל ועוררה הדים רבים בחברה הישראלית: אונס קבוצתי של ילדה בת 14 בידי נערים במשך מספר ימים בקיבוץ שמרת, זיכויים של החשודים והרשעה מאוחרת, בערעור בבית המשפט העליון.
עשרים שנה אחרי, ונדמה שלא הרבה השתנה. רק השבוע הואשמו שלושה נערים באונס נערה בת 14, לאחר ששתו לשוכרה במהלך החופש הגדול. עם זאת, שמרת היתה נקודת ציון חשובה בהתייחסות לאלימות המינית המופנית נגד נשים, ובמלחמה בקשר השתיקה.
הדיווח על פתיחת המשפט בעיתון "ידיעות אחרונות"
"מיתוסים על אונס נופצו"
לדעת אסתר עילם, ממייסדי מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת, היה "אחד מאבני הדרך לניפוץ המיתוסים ביחס לנשים בכלל, ובקיבוץ בפרט, גם אם קשר השתיקה שאפיין אז את הטיפול מצד הקיבוץ, עדיין לא נפרץ באופן מוחלט".
עילם, מחברת הספר "נאנסות, אונס והרשויות בישראל", מציינת כי חשיפת המקרה הפכה את האונס לפשע ולבעיה ציבורית שעל סדר היום. "לפני כן, אם האירוע לא עמד בכללים הסטריאוטיפים של אונס, המשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין. הכללים היו - מיהו האנס? מי הנאנסת? מתי קורה אונס. כל אלו היו מיתוסים, שנופצו לאחר המקרה".
"אותם מיתוסים", מסבירה עילם, "קבעו כי הנאנסת חייבת להיות צעירה, פרובוקטיבית, מפתה. האנס לא יכול להיות בחור מבית טוב, ודאי וודאי שלא מהקיבוץ - המקום שנשא על כתפיו את האידיאלים של הציונות וכמובן המיתוס שאונס הוא עניין של צורך מיני, שהגבר לא יכול להתגבר עליו, והדימוי של האשה כמישהי שאפשר וצריך להשתמש בה".
פרשת האונס בקיבוץ שמרת אירעה בחודש אוגוסט 1988. במשך ארבעה ימים הפכה הקורבן, ילדת חוץ בת 14, למטבע עובר לסוחר. הנערים המעורבים השתמשו בה כאילו הייתה חפץ, והעבירו אותה מאחד לשני, תוך שהם מאיימים כי יפיצו עליה שמועות ברחבי הקיבוץ. הנערה האומללה אזרה אומץ והתלוננה, חרף ניסיונות הקיבוץ לשכנעה לוותר על כך.
בפרשה הזו התנפץ אולי סופית, מיתוס הקיבוץ: "הקיבוץ נתפס כמקום שוויוני, אולם הפרשה הוכיחה שישנה גישה היררכית - מיהי הקורבן לאונס? זו שכביכול איננה ותיקה, ללא תמיכה ושאינה שייכת לאליטה. בקיבוץ היו וישנם גם היום מעמדות - ותיקים מול צעירים, חברים מול ילדי חוץ".
הנאנסת, שנים אחרי הפרשה (צילום: עמית מגל)
"ערכן של הנשים נמחק"
עילם מזכירה את קשר השתיקה, בה נהג הקיבוץ כשהתפוצצה הפרשה. "הנערה התלוננה לאחר שנפגעה בצורה אנושה, והקיבוץ ממש הקיא אותה ואת משפחתה מקרבו, עשה חרם, והגן על הבנים, מבלי לומר אפילו את המילה 'אונס'. עד אז, הקיבוץ נחשב למבצר של סודיות, הכל נשאר במשפחה ולא מכבסים כביסה מלוכלכת בפומבי. האונס בקיבוץ נחשב כמו אונס במשפחה".
עילם מציינת, כי כיום ישנה יותר הבנה ותמיכה, בזכות המודעות לעבירות המין וליחס כלפי נשים. עם זאת, היא חרדה מהשינוי בעולם התקשורת, הפוגע קשות במעמד האשה. "תמיד היתה הפורנוגרפיה והזנות, אבל הנגישות אליהם כיום היא רבה מאד. האשה מוצגת כסחורה עוברת לסוחר, וערכן של הנשים נמחק. כך קורה שמצד אחד יש מאמץ גדול לומר 'נשים הם בעלות ערך, ומצד שני - מסרים פורנוגרפים תקשורתיים שהורסים את המסר".
"כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא, הם מהסוג שהולך לקרבי. הם מהסוג שמרים את הדגל, בטקסים בבתי ספר ובתנועה. הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה"
שנתיים לאחר התלונה, הוגש כתב אישום כנגד שמונה מחברי הקיבוץ בגין אונס, אך הלחץ הציבורי למצות את הדין בפרשה לא הועיל. בנובמבר 1992 זיכה שופט בית המשפט המחוזי דאז, מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, את הנערים מחמת הספק.
הזיכוי עורר הדים רבים. לינדנשטראוס קבע כי ההחלטה על הזיכוי נובעת מכך שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין. נוסף על כך הוא טען כי נמצאו סתירות בעדותה של הנערה, וזקף לחובתה את העובדה כי לפני האונס, היא קיימה מרצונה יחסים אינטימיים. עוצמת המחאה על פסק הדין הייתה גדולה וחריפה וביקורת הוטחה בו מכל עבר. בלחץ ציבורי הוגש ערעור על ההחלטה כנגד ארבעה מהמעורבים.
ב-9 לדצמבר 1993, לאחר דיון בפני הרכב שופטים הכולל את נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, והשופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג, הורשעו ארבעה מהצעירים פה אחד. השופטים הפכו בכך את החלטת בית המשפט המחוזי, באחד מפסקי הדין שהפכו לאבן דרך בפסיקה העוסקת בפשיעה מינית.
בחוות דעתו של כתב השופט חשין: "כבוד האדם - כבוד האשה וכבוד הגבר באדם, יחייבנו לומר, כי מעשה אישות מחייב הסכמה בין השניים השווים זה לזה. חייבת שתהיה הסכמה בין שני בני הזוג." השופט הזכיר את הפיזמון "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת? האם ה'לא' הוא 'לא'... אולי הוא רק 'אולי' אך לא כעת...". על כך אמר השופט: נאמר אנו, בלשון צלולה ובלי פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא'. אין 'לא' שהוא 'כן'".
נטייה להאשים את הקורבן
ד"ר אפרת שוהם, יו"ר האגודה הישראלית לקרימינולוגיה ומחברת הספר "החצר הסגורה - פיקוח חברתי וסטייה בקיבוץ", סבורה כי ההכחשה הייתה המאפיין המרכזי בפרשת האונס בקיבוץ שמרת. "זה נתפש כמנוגד לחלוטין לאורך החיים הקיבוצי ולתשתית הערכית נורמטיבית. הרי הקיבוץ תפש עצמו כאליטה וזכה למעמד של גוף מוביל בחברה הישראלית, במידה רבה של צדק".
מנגנון ההכחשה, לדבריה, "הוא המינימיזציה של הפשע - אנשים בקיבוץ סברו שהחברה שהקימה מחוסנת מפני עבריינות, ודאי שמהסוג הזה של אלימות מינית. ואם זה קרה, הרי שמדובר בשוליים - כביכול, דבר שכזה לא קורה לבנות משתלבות שלא סובלות מבעיות חברתיות".
המאבק נכשל בתחילה, מתוך "ידיעות אחרונות"
"הייתה נטייה לסגור שורות, להאשים את הקורבן ובכך להשתחרר מאשמה פוטנציאלית ומקורבנות פוטנציאלית. אבל המציאות הוכיחה שהמצב היה אחרת לגמרי", היא אומרת. הדבר הבולט בפרשת האונס, מציינת שוהם, היה השוליות של משפחת הקורבן, שנדחקה החוצה מתוך הקיבוץ. "הקיבוץ נתפש כחברה שוויונית, לכאורה. אבל בפועל, הוא חברה מעמדית של חזקים וחלשים, ותיקים וחדשים. חולשתה של משפחת קורבן האונס, הביאה לדחייתה מצד חברי הקיבוץ".
התגובה לחשיפת הפרשה החמורה, הייתה לטענת שוהם דו ערכית. "מצד אחד היו שסברו כי זה נגרם בגלל מאפיינים יוצאי דופן שבין התוקף לנתקף וכי בכל חברה יש סוטים. יחד עם זאת, כן קרה פה משהו - מאז האונס התנועה הקיבוצית הקימה קו חם ומסגרות תמיכה. ברמה המוסדית התרחש שינוי מסוים, גם אם לא שינוי בתפיסה המקובלת - שבקהילה סגורה ומשפחתית כמו הקיבוץ, דברים כאלה כביכול לא קורים".
"...כל החבר'ה הביעו צער שכל הסיפור הסתבך וחרטה וכל החרא, אז למה הם לא מפסיקים לחייך?"
עדנה מזי"א, מחברת המחזה "משחקים בחצר האחורית", שנכתב בהשראת האונס בשמרת, זוכרת היטב את הרגע בו נכנסה לאולם הדיונים, במשפטם של הנאשמים באונס. "התבקשתי על-ידי מנכ"ל התיאטרון, עודד קוטלר, ללכת למשפט ולכתוב מחזה. כשבאתי לבית המשפט, ראיתי את הנערים הללו, בהמות מצויות, אטומים לנעשה, אדישים, מתלוצצים - זה לא נגע בהם, וזה הכה אותי בתדהמה".
במחזה, שהפך ברבות השנים להצלחה בימתית יוצאת דופן ומוצג ברחבי העולם עד היום, ביקשה מזי"א לכתוב על נפשו של הנער הצעיר: "רציתי לכתוב על נערים רגילים שבודקים גבולות ותוך כדי אקסטזה, חוצים את הגבול בלי לשים לב. רציתי שהנוער יראה את התהליך בו הדברים מדרדרים, את השנייה הגורלית שהחמצת את השעשוע הפרובוקטיבי והורמונאלי שהופך לאונס והנער הופך לבהמה גסה".
"משהו קטן למען האנושות"
מזי"א סבורה כי החברה סובלת מבעיה תרבותית עמוקה: "אנשים נוטים לחשוב שחלשים, נכים ועלובים למראה הם נחותים. זו ראייה אוטומטית מאוד מסוכנת. כמו שבבית החולים נוהגים לדבר לחולים בקול רם, כאילו הם גם חירשים. הפכנו לחברה נורמאלית כנראה", היא אומרת, "חולנית כמו חברות שפע אחרות. בהן אין סנטימנטים לחלש, ואדם הופך קהה חושים".
המחזה, כמו המציאות העגומה והמכאיבה של האונס בשמרת ילוו את מזי"א לאורך כל חייה. "השופט לינדנשטראוס לא הבין דבר וטען שהנערה לא אמרה 'לא', מבלי להבין את התהליך הנפשי שעברה, ששיתק אותה. אני מכירה את הילדה ואני מבינה עד כמה האיש, שהיום יושב במעמד כה גבוה בפוליטיקה - לא הבין כלום".
אירוע אחד מהמשפט של מבצעי האונס, חקוק בזיכרונה היטב.
"התובעת של הילדה שאלה אותי מה אני עושה שם, ועניתי שאני כותבת מחזה. היא ביקשה לקרוא אותו, וביום הכרעת הדין היא קיבלה אותו לידיה, קראה את העמודים האחרונים בה נשפטים האנסים למאסר ואמרה - 'הלוואי שזה יהיה העונש'. ואז לינדנשטראוס החל את דבריו ב'אמנם' והבנו שהם ייצאו זכאים".
בערעור בבית המשפט העליון, היא מספרת, גזרו השופטים עונש זהה בדיוק לזה שנכתב במחזה. "זמן קצר קודם לכן הועלתה ההצגה בפני עורכי דין ושופטים. אינני יודעת אם השופטים הללו ראו את ההצגה, אבל אם באיזשהו אופן ההצגה סייעה לשופטים לראות את התהליך המוחשי - עשיתי משהו קטן למען האנושות".
קווי חירום ארציים לנפגעי תקיפה מינית הפועלים 24 שעות
ביממה: 1202 הקו לנשים, 1203 הקו לגברים.
לפנייה לכתב/ת 
