אפשרות של אי

"קומי", פוקדות עלי בלי קול מילים שצצות מול עיני בשבתי מול המחשב, "צאי החוצה". אני עייפה מכדי להתנגד. "מה עם המשלוח?", אני משגרת ניסיון אחרון. "ישאירו ליד הדלת. צאי".

אני כותבת פתק לשליח, מדביקה טיפ בסלוטייפ ויוצאת. הגשם הקליל והרוח והאפור שצריך להתרגל אליו, הוא עומד לשלוט כאן בכיפה עד אפריל לפחות, עושים לי חשק לכלום, לכל היותר לנזיד בסיסי ומשביע, אבל שיואיל מישהו אחר לטרוח עליו.

המטרה: איל סן לואי, לא מקום רע במיוחד להסתובב בו אם הגוף שלך מאיים להתאבן לנצח בתנוחת הקלדה. אבל הגשם הזה, אני שונאת אותו. חצי עבודה. אם כבר יורד גשם, שיהיה גשם, זלעפות, ברקים ורעמים, כזה שנועל אותך בבית או שוטף אותך באופן יסודי, לא הזרזוף האנמי והמנדנד הזה.

אני מנסה, בחיי שאני משתדלת, להתיידד עם האפרוריות הזאת. האפור הוא חבר לגיטימי במשפחת הצבעים, אני מזכירה לעצמי, אבל בינתיים צריך לקנות מטרייה.

הסתיו, מוכרחים להודות, מחמיא לפריז. במיוחד ליד הגשרים, שמצליחים לרכז לתוכם כמויות של יופי, טבעי ומעשה ידי אדם. הרוחב הזה, המים, האופק הצר והבתים הקטנים שמצטופפים לאורך הגדות. המצלמה החדשה שלי, ורודה וחלקלקה ודקיקה ומרובת אפשרויות, וכל תמונה שהיא תופסת – גלויה מחנות מזכרות. אבני הכביש הקטנות, הזוגות המתחבקים בחסותה של מטרייה אחת, גבר בחליפה יורד במדרגות המובילות למפלס המים לחשוב קצת, אולי בעצם כדי לא לחשוב בכלל.

זוג תחת מטרייה אחת (צילומים: כנרת רוזנבלום) 

קלישאות בגביע

סוכנות התיווך לאמי, שנמצאת על גדת הסן, מציעה חדר ב-315 אלף יורו, דירה גדולה יותר, לופטית, בחמישה מיליון יורו ועוד קצת. מכונית קטנה מאיטה בכביש הצר, עוצרת מול פתח סוכנות התיווך, והנהג שבה צועק פנימה: "אני בדרך לביסטרו לאכול צהריים, אתה בא?". מעניין כמה שילמו לו כדי למלא באופן מושלם את תפקיד השכן הטוב בסרט התדמית הזה.

איל סן לואי מוכיח שוב, שקלישאות הן בסך הכל גלגול בוהק ומסוכר של האמת. ברחובות הבודדים שמהם מורכב האי, הבתים קטנים, שרידים משומרים היטב מהמאה ה-17, מתוקים וצפופים, והחנויות מציעות שפע טוב טעם. ברתיון, הגלידה המפורסמת ברחוב סן לואי אן איל 31, שסגרה את שעריה לכל חודש אוגוסט כאילו לגלידה אין עונה, סוף סוף פתוחה. אני מחכה בתור מאחורי אמא ובת, ישראליות, שמתחבטות ארוכות בנוגע לטעמים, האמא בוחרת והבת מתרגמת אותה לאנגלית. אני מזמינה, בצרפתית די תקינה לדעתי, גביע של שוקולד ואפרסקים ביין. המוכרת מחזירה לי עודף באנגלית. על מי אני עובדת, גם ככה כולם תיירים כאן. השוקולד כבד וקטיפתי, השרבט זוהר בצבעו הארגמני היפהפה ומעקצץ בלשון במידה. מאכל הניחומים שלי בידי, והגלידה הטובה בעולם מבצעת את תפקידה נאמנה.

מטריית עילית בידי האחת וגלידת צמרת בשנייה, אני משוטטת באי היפה הזה, השקט. כל דבר שניבט מחלונות הראווה הוא היפה ביותר מסוגו - הצעיפים, המזכרות, ככרות הגבינה, אפילו העופות והארנבים המרוטים חלקית מחרידים ביופיים. יש לי מקום לחשוב על המשפט האחרון שאמרה לי קולגה, חברה, לפני שיצאתי מהבית. אף אחד לא מאמין שקשה לי. אני מתלבשת טוב מדי; אם לסכם שיחה ארוכה. מעניין למה, אני אומרת לה, יפה ומוכשרת כזאת, שעוד מעיזה להיות גם נחמדה וטובת לב, עובדת מהבית, כשהילדים מאחוריה, משחקים בהרמוניה מושלמת, סופגים זמן אמא. קשה לך? קושי פוטוגני כזה, עם זיעה מגליצרין, אולי. צריך להוציא אותך מחוץ לחוק, כמה רגשי אשמה ונחיתות את עושה לסביבתך שלא באשמתך.

אבל מה אני רוצה מהחיים שלה. "יותר טוב", עניתי לחבר ששאל אותי מה שלומי. כן, אני מאלה שמפרשים את פתיח-השיחה המקובל הזה כשאלה של ממש. "יותר טוב?", הוא נעשה מודאג. "מה היה פחות טוב?". הי, סיפרתי לך, בפרוטרוט, שלשום, כאן במרפסת. זוכר? זכר. בטח שזכר. "אבל לא חשבתי שעד כדי כך. אתם ממסכים, אתם". אין לי מושג איך אנחנו עושים את זה, ובעיקר אין לי מושג איך לא עושים את זה.

אי של קיטש

תפאורת קרטון

חוץ מגלידה מעולה, מוכרת איל סן לואי בעיקר דימויים של עצמה. מחלונות הראווה ניבטים ציורי שמן קלאסיים, צילום שחור לבן מרוח של הסמטאות, והמון מבתי הגבס הקטנים האלה, שיחד מרכיבים רחוב פריזאי אופייני; אין קיטשי מהם, ועדיין הם מקסימים למדי.

סיריל אנטוני, הבעלים של חנות המשקפיים במספר 70, שמזנון עתיק בצהוב לימוני עומד במרכזה, מספר על חיי השכונה. מתברר שזאת השכונה הכי מקסימה בפריז, עיר בתוך עיר. אני שואלת אותו אם לא מוזר לעבוד כל היום רק עם תיירים, אם אין משהו לא אמיתי בשכונה העתיקה והיקרה הזאת, כמו שוונציה האגדית נראית כמו תפאורת קרטון מהוהה שנבנתה כדי לענג את התיירים.

והוא אומר שמה פתאום, אנשים כאן ממש מחוברים אחד לשני, עוברים בבוקר ואומרים שלום אחד לשני, מתכנסים לפעמים על הנהר, לאוכל ושעשועים. באמת, יכול להיות שאין תחרות בין כל מוכרי גלידת הברתיון ברחוב הלא ארוך הזה. "פעם עבדתי ברובע התשיעי, שם היו הרבה צרות בין הסוחרים. כאן", הוא מוסיף, "יש חום אמיתי, ואיזה שקט שלא קיים במקומות אחרים. אפילו בסופי שבוע, כשאנשים הולכים כאן כתף אל כתף מרוב צפיפות, נשמרים כאן השלווה והנימוסים הטובים".

זאת חתיכת עבודה, להיות מקסימים, זאת הקריירה התובענית של האי. ואיך אומרים, כל אדם הוא אי. לפחות חלק מאיתנו.