סגול עולה
הופעתם של דיפ פרפל בקיסריה היתה חוויה מתקנת עבור גיא בניוביץ'. לפני 20 שנה הוא היה בהופעה שלהם בישראל וסבל מכל רגע. הפעם הוא נסחף באנרגיות שלא נעלמו להם עד היום
להופעה של דיפ פרפל בקיסריה הגעתי עצבני משהו. אחר הצהריים האזנתי לגלגל"צ, שם שידרו ברצף שלושה שירים של הלהקה, לרגל הגעתה לארץ. ידעתי שזה יבוא, והקשבתי בחרדה גוברת והולכת, ואכן, עד מהרה התנגנו צליליו הנוגים של "ללניה", הבלדה הנזלתית תוצרת דונובן, שגאון כלשהו בלהקה החליט שזה רעיון טוב לעשות לה גרסת כיסוי ב-1969.
הקהל נצמד לבמה (צילומים: חגי אהרון)
כאן צריך לנשום עמוק ולומר, לטובת מאזיני תחנות הרדיו באשר הם: "ללניה" זה לא דיפ פרפל. זו הבלחה חד פעמית, של שיר נעים לאוזן בן שלוש דקות וחצי, שאפשר לנגן ברדיו בלי לעצבן אף אחד. והוא רחוק מהרוח של דיפ פרפל.
הרוח האמיתית הזו דווקא הובעה יפה אמש, בהופעה הראשונה של הלהקה בארץ, באמפי בקיסריה. והרי החדשות הטובות: ניתוח ההשתלה הצליח, החולה מתבדח עם רופאיו ואפילו צורח באושר. ההשתלה שבה מדובר נוגעת להרכב הנוכחי של הלהקה, לטעמי אחד הטובים שלה אי פעם. סברתי כך כששמעתי את האלבום האחרון שלה, RAPTURE OF THE DEEP, ואני משוכנע בכך כעת, לאחר ששמעתי אותה בהופעה חיה.
זרקו מפרטים אחרי כל שיר. מבצע של "כלי זמר"?
אז מה היה לנו שם, כמו שאמרו הגששים? הלך הגיטריסט המקורי והאגדי ריצ'י בלקמור, ויחד עמו הקלידן המופלא לא פחות ג'ון לורד. מנגד, שב הסולן הטוב ביותר של הלהקה, איאן גילאן, ויחד עמו שתי תוספות חדשות: הגיטריסט סטיב מורס והקלידן דון איירי. התוצאה: הרבה מאוד כיף על הבמה, וגם יחידת קצב מהודקת ומלהיבה להפליא.
הקהל משולהב בהופעה. נקמת הפיראטים
הכל התחבר אמש (ב') בקיסריה. איאן גילאן שעט לבמה יחף והיה במצב רוח מצוין, כולל הצרחה המפורסמת; הבסיסט הוותיק רוג'ר גלובר נראה כפיראט קשיש, חבוש במטפחת, ושילח מבטים ממזריים לכל עבר; איאן פייס הפגין יציבות בוטחת על התופים והמפתיע מכולם, הגיטריסט סטיב מורס, הילד החדש בשכונה, גרם לקהל להשתנק מהתרגשות.
חוזרים ל-70
זו הפעם הראשונה שלפרפל יש גיטריסט שיכול לגרום לבלקמור להתהפך על משכבו באי נוחות. המוזיקאי המוכשר והחייכן הזה, שנראה קצת כמו דיויד לי רות' מימי "ואן הלן" למי שזוכר, הוא אמן גיטרה בחסד. למעשה, ההופעה כולה החלה להמריא בעקבות קטע סולו ארוך ומרהיב שלו, שכלל יצירת קירות סאונד באמצעות הגיטרה ושפע צלילים שלא נשמעו מאז שסטיב האקט השתעשע איתם בג'נסיס הישנה, של שנות ה-70.
חזרו לתור הזהב של הלהקה
רוח הסבנטיז אכן שלטה על הבמה, וזה לא היה רק בגלל הסאונד שהזכיר נשכחות, או הגיל הממוצע של הקהל. פרפל העדיפו לתת לקהל את אשר הוא אוהב, והתרכזו בתור הזהב של הלהקה (ולמעשה ביצעו רק שיר אחד מהאלבום האחרון, "Rapture Of the Deep").
שיאים מרגשים נרשמו בשירים "Strange Kind of Woman", ""Space Truckin' ו-"Perfect Strangers". בביצוע האנרגטי והסוחף ל-"Highway Star", הקהל פשוט נצמד לבמה, עלה על המושבים וסירב לרדת. מאותו הרגע הכל המריא, וכפי שציין גילאן בחיוך, "אנחנו מרגישים את האנרגיות שלכם עד לכאן, וזה דוחף אותנו".
ואכן, היה הרבה כיף על הבמה. מורס הגיטריסט השליך מפרטים לקהל, כאילו יש מבצע ב"כלי זמר", גילאן הרבה לקרוץ ולהשתעשע והקלידן איירי ניגן סולו ארוך והומוריסטי, שכלל בין היתר ביצוע ל"הבה נגילה", "לו הייתי רוטשילד" וגם את נעימת "מלחמת הכוכבים". וכן, היה גם את "Smoke on the Water", מלהיב כמו תמיד. וכן, צרחתי כמו ילד, תודה ששאלתם.
צדק היסטורי
במידה מסוימת, זו היתה חוויה מתקנת. הייתי בהופעה האחרונה של דיפ פרפל בארץ, לפני כמעט 20 שנה. הם הגיעו עם ריצ'י בלקמור מוכשר אבל עצבני מאוד, ועם סולן קטסטרופלי בשם ג'ו לין טרנר, שנראה שהיה עסוק יותר בתחזוק הפן שלו מאשר ביכולת השירה.
ההופעה של אתמול הוכיחה שיש עדיין רוח חיים בדינוזאור הרוק הנקרא דיפ פרפל, ולכל הפחות בקשר הסוחף שלו עם הקהל. אקורד הסיום, בהדרן שכלל את "Hush" ההמנוני ו"Black Night" הקלאסי, סיפק את הדובדבן שעל הקצפת הסגולה.
רעש מופלא
"נו, איך היה?" שאל אבא אחד את בנו בתום ההופעה, כשההמונים נהרו החוצה. "נחמד, אבל נורא רועש", השיב הילד. "מה? מה? אני לא שומע כלום", השיב האב באושר. כן, רעש מופלא נשמע תחת הירח של קיסריה. ותודה לאל, "ללניה" נשארה בחוץ.
הדינוזאור חי
לפנייה לכתב/ת 
